עוד יוסף חי תקפה

מצרים אראנו נפלאות

ונראה לרמוז בס"ד דלכן היתה הגאונה ביצ"מ, בט"ו לחדש, והיינו להורות שגאולה אחרונה תהיה בזכות ט"ו תיבות של יחוד ישראל ושל קדושה דקדוש קדוש וכו', והיינו כי שני דברים אלו של יחוד ושל קדושה שניתן רשות לישראל לעשותם בכל יום פעמים, הן הן תפארתם של ישראל ומעלתם וחשיבותם לפני הקב"ה ובהם נעשה תיקון עליון למעלה, וגדול שכרן של ישראל בשני דברים אלו עין לא ראתה, ולכן תמצא כשכאבו עיניו של מהרח"ו ז"ל, א"ל רבינו האר"י ז"ל הזהר שלו תסתכל בי בשעה שאני קורא פסוק שמע ישראל, ובשעה שאני אומר קק"ק ה' צבאות בקדושה שבחזרה, שבמקומות אלו יש כונות נוראות, ועי"ז יוסר ממך כאב העינים, וכן עשה ונתרפא, וידוע כמו שיש מ"ע בקריאת שמע ישראל, כן יש מ"ע באמירת הקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכנז' בשער הכונות

והנה ידוע כי היחוד בפסוק שמע ישראל הוא וא"ו תיבות, והקדושה בפסוק קק"ק וכו' הוא ט' תיבות, הרי שניהם ט"ו תיבות, ונודע כי היחוד בפסוק שמע ישראל הוא ב"פ ביום בבוקר ובערב, והקדושה של החזרה דתפלת העמידה היא ג"כ ב"פ ביום בשחרית ומנחה, הרי ב"פ ט"ו בכל יום. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אך טוב לישראל אלקים לברי לבב. ר"ל עיקר עבודת הקודש שיש לישראל הוא ב"פ ט"ו תיבות שביחוד ובקדושה, וזהו אך טוב לישראל, טו"ב הוא ב' ט"ו, אמנם העיקר הוא צריך שיהיו ב' ט"ו אלו שלמים בלב, וזהו אלקים ירצה לברי לבב, וז"ש רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך, כלומר זה הדבור של ב' ט"ו צריך שיהיה לבי רוחש אותו שיהיה בכונת הלב, וגם אומר אני מעשי למלך שיהיו מעשי לש"ש

ולכן בבשורת הגאולה לעתיד בב"א כתיב משמיע שלום מבשר טו"ב, להודיע שבזכות היחוד והקדושה שהם ב' ט"ו נגאלים, ולכך היתה הגאולה של יצ"מ ביום ט"ו לחדש להורות על הגאולה העתידה, שזוכין לה בעבור זכות ט"ו תיבות של היחוד והקדושה, ובזה יובן בס"ד לרמוז מ"ש רז"ל על הגאולה אחרונה שתהיה או בדור שכולו זכאי, או דור שכולו חייב, והיינו שני יחודים שבערב ובבוקר הם י"ב היבות, ושני קדושות של שחרית ומנחה הם י"ח תיבות, והיינו צרוף חייב שהוא ח"י י"ב, כלומר או בדור כולי זכאי, או בדור שאין להם זכות אלא רק משני דברים אלו שהם ח"י תיבות שבקדושה, וי"ב תיבות של היחוד

והנה יום יצאת ישראל ממצרים שהיה בט"ו לחדש ניסן, קראו הכתוב יום הזה. דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים וכן כתיב נמי כי בעצם היום הוצאתי את צבאותכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, וארז"ל על פסוק ביום הזה באו מדבר סיני, כל מקום דכתיב היום הזה הוא קיים לעולם, וכן הוא כאן, וז"ש כאשר עשה ביום הזה הוא יום ט"ו בחודש ניסן שיצאו בו ממצרים שנקרא יום הזה, כן צוה לעשות לעתיד בגאולה האחרונה כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכן הוא אומר הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, ובאיזה זכות תזכו לזה, ואמר לכפר עליכם, חלק תיבת לכפר לשנים. וקרי בה למ"ד כפר עליכם, כלומר שלשים תיבות כמספר אות ל' של היחיד ושל הקדושה, שאתם אומרים בכל יום, זה כפר עליכם שתזכו בעבור זאת לגאולה העתידה, וגם רמז בזה שאמר ל' כפר עליכם על לימוד התורה הרמוז באות למ"ד כנודע, שבזכות התורה תזכו לגאולה העתידה, וכמ"ש רז"ל ע"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם יתנו, לשון מתניתין הוא תורה שבע"פ שבזכותה תהיה הגאולה וקבוץ גליות

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע מ"ש בזוה"ק דמרע"ה הוא דוגמת השמם, ונקרא בעלה דמטרוניתא היא המלכות שהיא בסוד הירח, אבל אהרן הע"ה נקרא שושבינא דמטרוניתא היא המלכות שהיא סוד הירח, ולכן הוצרך מרע"ה לשמש בשבעת ימי המלואים, כדי לעשות בזה הכנה לאהרן הע"ה ובניו הכהנים, להאיר להם ולמלא את ידם, וידוע כי השמש נקראת יום והיא שנותנת אור להירח, וז"ש כאשר עשה ביום הזה היא השמש שנקרא יום, שנזר השי"ת שהירח תקבל אורה ממנה כן צוה ה' אותי, שאני בסוד השמם לכפר עליכם שאתם בסוד הירח ולכפר הוא מלשון לכפורי ידיה בההוא גברא, דהיינו לעשות לכם הכנה באלו השבעת ימים לזכך ולטהר אתכם ולהאיר לכם

פרשת שמיני

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ובניו ולזקני ישראל, ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. יש במקראות האלה כמה דקדוקים שהביאם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, הא' למה קרא לזקני ישראל מאחר שלא דבר עמהם כלום, ועוד מ"ש לאהרן קח לך עגל וכו' והקרב לפני ה', דהול"ל הקרב לפני ה' עגל בן בקר לחטאת ועגל וכבש לעולה, ולא לימא קח לך, דאיך יקריב אם לא יקח לו בהמות אלו, ועוד מ"ש ואל בני ישראל תדבר לאמר, תיבת לאמר נראה לשון יתר, דאינו לאמר לאחרים. ונ"ל בס"ד, דבא ללמד את ישראל משפט הקרבנות בכל עת, הן חטאות הן אשמות הן עולות ושלמים, שצריך בעל הקרבן לקרוא בפיו שם של הקרבן על אותה הבהמה, שיקדיש בפיו זו הבהמה לעולה, וזו לשלמים, וכן בכולהו. ובזאת האמירה שהוא מזכיר עליה שם הקרבן תתקדש אותה בהמה, ויהיה חלק לבעל הקרבן בעסק ההקרבה של אותה בהמה, יען כי ההקרבה משעת שחיטה ואילך הכל נעשה על ידי הכהן, ואין מגע יד לבעל הקרבן בהקרבה כלל, אמנם ע"י הזכרת שם הקרבן שהוא מזכיר בפיו על הבהמה, ומקדש אותה בפיו יהיה לו חלק ושותפות בגוף ההקרבה, שעוסק בה הכהן

ולכן אמר לאהרן ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וכו', כלומר קחו שעיר עזים ותאמרו עליו בלקיחתו שם חטאת. שיאמרו בפיהם שהוא קרבן חטאת שמקדישים אותו לשם חטאת, ולז"א ואל בני ישראל תדבר לאמר, כלומר תדבר על לקיחה שיהיה להם אמירה וזכירה בפירוש בפה, והיינו לאמר בפה שזה הלקיחה היא לשם חטאת

וכדי שיבינו דעתו שרוצה מהם להיות להם אמירה של שם הקרבן בפירוש על הבהמה, ולא סגי להו בלקיחה והובאה בסתם, לכך כאשר הביא את אהרן וצוהו על לקיחה שיקח לעצמו, וגם שצוהו לדבר לבני ישראל על לקיחה שלהם, הביא את זקני ישראל והעמידם שם, בעת שהוא מצוה את בני אהרן הציווים האלה, בשביל קרבנות עצמו ובשביל קרבנות בני ישראל, כדי שמתוך דבריו יבינו מטרת כונתו, בצווי זה של קרבנות ישראל מה היא, ואז יהיו זקני ישראל שהם הממונים של ישראל, והם הלוקחים את קרבנות שלהם ומביאים אותם יודעים איך לעשות בלקיחתם

והענין הוא כדמיון מעשה שהיה, שהובאה בספר שער בת רבים, על פסוק לא יקומו רשעים