עוד יוסף חי תקפד

ובאופן אחר נ"ל בס"ד זאת תורת העולה היא העולה, דכתיב הוא לשון זכר, וקרינן היא לשון נקבה, והיינו כי התורה נקראת עולה, כי כבודה עולה ואינו יורד, כי דור אחר דור התחזק האמיתות שלה, דכמה תורות ודתות נמצאו בעולם אצל האומות, וכולם נתבטלו, ורק תורתינו הקדושה קיימת, כמ"ש שפת אמת הכין לעד וכו', צא וראה תורת הפלסיפייא כמה שנויים נשתנית מזמן שנודעה בעולם ועד עתה, שזה בונה וזה סותר במשך הדורות כמה וכמה. והנה תורתנו הקדושה חלוקה לשתים שהיא תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ונודע כי תורה שבע"פ יונקת מתורה שבכתב, וכל משפיע נקרא זכר, וכל נשפע נקרא נקבה, לכן הוא לשון זכר קאי על תורה שבכתב שהיא בסוג זכר שמשפיע, והיא לשון נקבה קאי על תורה שבע"פ שהיא נשפעת מתורה שבכתב, ולז"א זאת תורת העולה היא התורה שנקראת עולה, מפני שהיא עולה בכבודה ואינה יורדת, וגם כולה כליל לה' שאין בה תערובת רע, כמו העולה שהיא כליל לאשים הנה היא חלוקה לשתים, וזהו היא היא עולה קרי וכתיב שהם לשון נקבה ולשון זכר, דדרשינן לתרווייהו תורה שבכתב ותורה שבע"פ

ואמר עוד על מוקדה על המזבח, פירוש על מוקדה, דהיינו שהאדם ילמוד אותה בהתלהבות הלב ולא בעצלתים וקרירות הלב, אז יהיה לימוד התורה מעולה ועליון מן המזבח שמקריבים בו קרבנות, ועל כלומר עליון כמו ואל על יקראוהו, וזמנה היותר מובחר הוא כל הלילה עד הבוקר, כי חצי הראשון נקרא ליל, אבל חצות השני נקרא לילה, ואז אותו זמן ישתעשע הקב"ה בתורה שלומדים הצדיקים, אמנם זה הזמן אינו נוהג בתורה שבכתב שהיא חמשה ספרים, אלא בתורה שבע"פ שהיא ששה סדרים ולז"א ואש המזבח תוקד בו, ר"ל בואו תורה שבע"פ שהיא ששה סדרי משנה כמנין ו'

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. נ"ל בס"ד מעשה בנכרי אחד שבא לפני רב אחד, ויאמר לו אני לא ראיתי אלוה אמת אלא אלקיך, ורוצה אני להקריב לו קרבן, הגד לי היכן אקריב אותו, ויענהו תקריב אותו בלב שלך, ע"כ. וידוע דארז"ל תפילות כנגד תמידין תיקנום, שהתפלה היא במקום קרבן תמיד, והתפלה צריכה להיות בלב, כמ"ש רז"ל איזו היא עבודה שבלב זו תפלה, ופרשתי טעם נכון בזה, כי אותיות לב במלואם למ"ד בי"ת הנה המלוי בפ"ע הוא אותיות תמיד, לרמוז כי התפלה שהיא עבודה שבלב היא במקום התמיד

והנה הכתוב אומר תוקד על המזבח והול"ל במזבח, אך נראה הכונה שהכתוב מדבר כאן על הלב שהוא למעלה מן המזבח, כי המזבח הוא בנין אבנים שהם בחלק התחתון של ד' חלקים של הדצח"ם, שהוא חלק הדומם שהוא חלק הרביעי שמקריבין עליו התמיד, אבל התפלה שהיא במקום התמיד אשר מקריב בלב שהוא דוגמת המזבח, שמדתו ל"ב אמה כמנין לב, הנה הוא בחלק העליון אשר בארבע חלקים כל הדצח"ם שהוא לב האדם שהוא חי מדבר, ונחשב הלב של אדם מזבח ממש אשר עליו אש ועצי המערכה, ולכן הלב נקרא על המזבח שהוא למעלה מן המזבח של אבנים שהוא למטה, והלב של אדם הוא למעלה בבעל חי מדבר, ולז"א אש תמיד ר"ל אש של קרבן התמיד שרמוז בתוך אותיות לב תוקד על המזבח הוא הלב של האדם שהוא למעלה מן המזבח של אבנים. לא תכבה, כלומר הקרבה זו קבועה בלב בין בזמן שבהמ"ק קיים. בין אחר החרבן כי התפלות שבלב הם במקום תמידין

זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. נ"ל בס"ד חטאת רמז לענוה שמטהרת את האדם, וחטאת לשון טהרה, ועוד חטאת לשון חסרון, מלשון אני ובני שלמה חטאים, שהעניו תמיד רואה עצמו חסר מן התורה והמצות, וידוע דעיקר הענוה צריך להיות מקומה בלב, ולא כאותו הכומר שהיה בזמן הרמב"ן ז"ל שהיה עניו מבחוץ דוקא וגאה סרוח מבפנים, וידוע כי עולה מכפרת על הרהור הלב, וז"ש וזאת תורת החטאת מדת הענוה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, והיינו תשחט לשון המשכה כמו זהב שחוט, ר"ל במקום אשר תשחט העולה לתקן בו שהוא בלב, שם תשחט ר"ל תמשך החטאת היא מדת הענוה שיהיה עניו בלב

וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נ"ל בס"ד יש מצות נעשים במעשה או בדבור, ובעבור מצות אלו צריך ליתן קצת מן השכר בעוה"ז כדי לקיים מצות ביומו תתן שכרו, אבל מצות שהם במחשבה בלבד אין להם מתן שכר בעוה"ז, דאין בזה חיוב שכר כדי לקיים מצות ביומו תתן שכרו, אלא השכר כולו ניתנו הקב"ה בתורת חסד, ולכן שכר מחשבה טובה ליכא בהאי עלמא אפילו קצת מן המקצת, אלא נותנו הקב"ה בעולם הנצחי, וידוע כי המחשבה תמיד קודמת למעשה ולדבר, כי א"א לדבר ולעשות שום דבר כי אם עד שיחשב בו, וכמ"ש רבינו מהר"ס אלשיך ז"ל ע"פ בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כי בראשית היא המחשבה שהיא ראשית לכל דבר, וידוע כל דבר שהוא ראשון נקרא בכור, ונקרא כהן, כי הכהן הוא ראשון לכל דבר כמ"ש וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולקרות ראשון וכו', וז"ש וכל מנחת כהן ר"ל מצות של המחשבה שהיא כהן כליל תהיה. כלומר לא יהיה ממנה הנאה גשמית, כי לא תאכל כאן בעוה"ז שהוא עולם הגשמיי

מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה. נ"ל בס"ד, ארז"ל בגמרא הצדקה נקראת מצות דכתיב והעמדנו עלינו מצות לתת מחצית השקל, ופרשתי בס"ד הטעם שנקראת מצות דכתיב וצדקה תציל ממות, והיינו כי אות צ' רומז לצדקה יפריד ויפסיק בין אותיות מית, ואז יהיה צירוף מצות, כי אות צ' שרומז לצדקה יהיה בין אות מ', ובין אותיות ו"ת ונעשה צירוף מצות, ולכן הצדקה נקראת מצות, וככתוב והעמדנו עלינו מצות, ופירש שהוא לתת מחצית השקל, שקראה בשם מחצית השקל על שם דאות הצד"י שהוא הצדקה חוצץ ומפסיק בין אותיות מות, ויתבטל המות. והנה ידוע דמצות הצדקה גדול כחה לתת שכר בעוה"ז ובעוה"ב, ולכן רמוזה באות צ' שיש בו שני יודין זקופים, דכל יו"ד רומזת על עולם בפ"ע, ושני יודי"ן רומזין על עוה"ז ועל עוה"ב, וידוע דעוה"ז נקרא חצר לגבי עוה"ב שנקרא בית, וכנז' בעוללות אפרים ושאר ספרי מוסר, וז"ש מצות היא הצדקה שנקראת מצות, אל תקרי מצות אלא מצות. תאכל שכרה במקום קדוש עוה"ב, וגם בחצר אוהל מועד זה עוה"ז שנדמה לחצר ג"כ יאכלוה

כאשר עשה ביום הזה צוה לכפר עליכם. נ"ל בס"ד דידוע דגאולת ישראל ממצרים היתה דוגמה ופתח לגאולה האחרונה בב"א, ולכן כתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ולז"א הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, ולכן כתיב על ליל יצ"מ ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים היא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם, ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון שנמצא בתוך אותיות פרעה במלוי שהם פה ריש עין ה"א, יש מספר עשו הוא אדום, לרמוז כמו שהיתה גאולה הראשונה מיד פרעה מלך מצרים, כן תהיה גאולה אחרונה מיד אדום שהוא עשו, וכמ"ש כימי צאתך מארץ