עוד יוסף חי תקפג

לאתקשרא בהדאי בחדא, כ"ף לא בעא לאסתלקא ולאתקשרא בתר דלא יכילא למהוי רגעא חדא אלא ביה, סמ"ך לא בעא לאסתלקא בגין לסעדא לאינון דנפלין, דהא בלא סמ"ך לא יכלין למהוי, יו"ד אתא לגבאי יחידא נשיק לי וגפיף לי, בכה עמי ואמר לי ברי מה אעביד לך, אבל הא אנא אסתלק ואנא אתמלי מכמה טבין ואתוון טמירין עלאין יקירין. בתר כן איתי לגבך ואנא אהוי סעיד לך, ואתן לך החסנתא דתרין אתוון עלאין יתיר מאלין דאסתלקו, דאינון י"ש, יו"ד עלאה ושי"ן עלאה למהוי לך אוצרין מליין מכלא, ובג"כ ברי זיל והווי טעין חמרי, ועל דא אנא אזיל בכך וכו' ע"כ ע"ש. ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, דאותיות כיס רומזים אל נר"ן והיינו יו"ד זעירא רומזת אל הנפש דעשיה, ואות כ"ף רומז אל כסא הכבוד שמשם הנשמה, וסמ"ך הוא שש קצוית רומז אל הרוח, ואם הצדיק השלים כל התיקון הראוי לו, אז אין יורדים הנשמה והרוח שהם כ"ף וסמ"ך לעוה"ז למטה להתלבש בחלוקא דרבנן, אנא ישארו מרכבה למעלה, ורק הנפש שהיא היו"ד תרד ותתלבש בחלוקא דרבנן, ותלמד תורה לחכמי הדור, ותקבל על זה שכר גדול, עכ"ד ז"ל

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגנ, מה השתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים כי עוד אודנו וכו', והכונה כי המשורר מדבר ברוה"ק על אחר פטירהו מעוה"ז, ואומר שגם אחר שנפטר ג"כ לא יעזוב לימוד התורה ללמד לאחרים, ועל זה אמר אלה חכמי שהם אילי הארץ החזקים אשר הדור סומך עליהם, אזכרה גם אחרי הפרידה אשר יפרד מהם ולא יעזבם, אך אזכרה עלי נפשי שלא אוריק ואוריד למטה בעוה"ז אלא רק בחינת הנפש בלבד, יען כי אעבור בסך, רמז אל הרוח והנשמה שהם נקראים סמ"ך וכ"ף אותיות ס"ך, אי אפשר להורידם למטה בעוה"ז אלא אדדם על ידי שלימות התיקין שלי עד בית אלקים למעלה במקום הקדושה העליונה להיות מרכבה שם, ושם ישמחו בקול רנה ותודה המון חוגג. ואמר עוד מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, בראותיך שאת לבדיך צריכה לרדת לעיה"ז, הנה אין את צריכה לדאוג על הדבר כי אם לשמוח, שבזה יגיע לך הרווחה גדולה, ואדרבה הוחילי לאלקים על זאת, יען שגם אחר הפטירה שנעשה אדם חפשי מן המצוה, הנה בירידתיך עוד אודנו בעוה"ז שאזכה בכמה מצות, ושכר גדול יש לי בזה שאני מלמד תורה לחכמי הדור, ומסייעם לעבודתו יתברך, ואל תחשבי שיגיע לך נזק וחסרון מירידה זו של עוה"ז, דאין את מקבלת אלא רק ישועות פניו של הקב"ה, גם פניו פני וא"ו דשמא קדישא שהוא סוד התפארת

ובזה המאמר של הזוהר הנז' יתבארו היטב פסוקי אשת חיל מי ימצא, והיינו אשת חיל היא הנפש אחר שהשלימה תיקון שלה ונעשית אשת חיל מתורה ומצוה, מי הוא הזוכה לה שתתעבר ותתלבש בו, בטח בה לב בעלה הוא החלוקא דרבנן המתלבשת בו ושלל לא יחסר שנותנת לו שפע מן השפע הנשפעת לבעלה, וכמ"ש בזוהר הנז' הא חנא אסתלק ואנא אתמלי מכמה טבין וכו', ובתר כן איתי לגבך ואהוי סעיד לך ואתן לך אחסנתא וכו', ועוד גמלתהו טוב ולח רע וכו' שלא תחטא עתה בירידתה בעוה"ז, ורק תרויח טוב כל ימי חייה אשר תרד בעוה"ז, דרשה צמר ופשתים תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ונחשב לה הלימוד כאלו קיימה במעשה, וזה ותעש בחפץ כפיה היתה כאניות סוחר ממרחק עולם האצילות, שה"ס חכמה הנקראת רחוק תביא לחמה, ועד"ז יתבחרו שארית הפסוקים בס"ד

נמצא אותיות כיס הם רומזים אל נר"ן, וידוע כי ההרהור רע עושה חסרון בנר"ן יותר מן המעשה, ועל זה אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה נמצא חסרון כיס שהם הנר"ן הוא נעשה יותר מעון של הרהור, וידוע כי העולה באה על הרהור הלב, ולכן אמר לשון צו בפרשת העולה, כי צו לשון זרוז, ודרש רשב"י הטעם שצריך זרוז במקום שיש חסרון כיס, דהיינו בהרהור שעושה חסרון יותר בנר"ן שהם כי"ס דחסרון הגוף אין צריך לו זרוז, כי לא ישכחו צרכיו מן האדם שצועק ללחם

זאת תורת העולה היא העולה. נ"ל בס"ד רמז הכתוב כי נודע שכל מעלה וגדולה ועשירות לא תהיה לאדם אלא בהסח הדעת, שאם לא יבקשנה ולא ירדפנה אז הבא אליו מאליה, משא"כ הם ירדפנה להשיגה תברח ממנו. מעשה באדם אחד חשוב ונהפך עליו הגלגל, והיה בעירו אדם אחד עשיר גדול ונדיב הרבה, ויום אחד נדחק זה האדם הרבה, והיה צריך לו עשרה זהובים, ויחשוב בלבו שילך אצל אותו עשיר הנדיב ויקח ממנו עשרה זהובים, הן בהלואה הן במתנה, וכשבא ליכנס לבית העשיר לא הניחו השומר להכנם, כי לא היה מכירו, והוכרח להמתין ברה"ר סמוך לפתח עד שיצא העשיר מביתו ללכת לחנות, ואז ידבר עמו על דבר זה, והיה יושב ונסמך על כותל החצר של העשיר תחת חלון אחד, והנה השפחה של בית עשיר זרקה זבל מן החלון לרה"ר, והיא לא ידעה שיש אדם יושב תחת החלון, ונשפך כל הזבל על זה, ויצטער מאד, ומרוב צערו קם ממקומו לחזור לביתו, ואחר שקם והלך באותו הרחוב שהיה יושב בו, מצא באמצע הרחוב מציאה מרגליות אחת יקרה, והלך ומכרה באלף דנרי זהב, וישמח על זאת ויאמר בני אדם עשאוני אשפה, והקב"ה מאשפות ירים אביון. והנה אחר שתים ושלש שנים חזר ונדחק הרבה, וחשב לילך אצל אותו העשיר ליקח ממנו עשרה זהובים, וכשבא לא רצא אותו היום שומר בפתח, והיה הדלת פתוח, וכשבא ליכנם עודנו בסף עמד ולא נכנם, כי בא לו סברה אחרת, ויאמר בלבו טוב שהלך ואשב תחת אותו חלון שישבתי בו קודם שתי שנים, ואמתין עד שתשליך השפחה הזבל מן החלון ויגיע עלי, כדי שיהיה נעשה אשפה, ואז הקב"ה יקיים מאשפות ירים אביון, שיזמין לי מציאה יקרה כאשר הזמין לי קודם שתי שנים, וכן עשה והלך וישב ברחוב רה"ר תחת אותו חלון, והמתין על השלכת הזבל, ואחר שתי שעות יצא העשיר מביתו לילך לשוק, ומצאו יושב בר"ה על הקרקע, ויגש אליו ויאמר לו למה ישבת בחוץ ולא נכנסת לבית אצלי, והלא היום הזה אין יושב שומר בפתח ואין לך מונע, ויאמר לו אני לא באתי אצלך, אלא באתי כדי שיעשוני אשפה, כי קודם שתי שנים כו"כ היה מעשה, ולכן אני ממתין על זה כדי שיתקיים בי מאשפות ירים אביון, ואמצא את המציאה. ויענהו העשיר טועה אתה בדמיונך, כי מקדמת דנא האשפה והמציאה באו לך בהסח הדעת, שלא נתכונתה שיעשוך אשפה, ולא חשבת שתמצא מציאה אלא באה לך מן השמים אך עתה שאתה רוצה להשיג זה וזה מדעתך ורצונך, לא תהיינה לך לא אשפה ולא מציאה, אלא זו וזו יברחו ממך, ע"כ

וכן הענין, כל גדולה ומעלה ועשירות צריך שיבואו מאליהן לאדם, לא שיהיה הוא רודף אחריהם, ולא יועילו לו האופנים והמצאות שיעשה להסיג אותם, וז"ש זאת תורת העולה היא העולה, כלומר העליה של האדם הן של שררה הן של עשירות צריך להיות היא העולה, כלומר היא מצד עצמה שתהיה מאיליה, ולא שהאדם ירדוף אחריה כדי להשיגה, וכאשר אמר אותו העשיר לאותו אדם: