עוד יוסף חי תקעד

חכמה, וכתיב החכמה תחיה בעליה, ולכן כתיב ימותו ולא בחכמה, יען כי אות מם של תם היא מ"ם דמנצפ"ך שמספרה ת"ר שהיא עליונה וגבוהה, אבל מ"ם של מת מספרה ארבעים והיא קטנה ותחתונה, ולכן על אלו המתנדבים למשכן שהיה לבם בנדבה זו במלוי יד תם, ולא יד מת אמר הכתוב ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, שנשאו והגביהו מן אות מ"ם שמספרה ארבעים, שהיא תחתונה, אל אות מ"ם שמספרה ת"ר שהיא עליונה, גם נשאו והגביהו ממספר נחש דרגא דמותא, אל מספר אלף חי דרגא דחיי, בעולם האצילות

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, מ"ש נשאו לבו, מה ענין נשיאות זו, ועוד י"ל במ"ש וכל אשר נדבה רוחו אותו, והיינו הך, כי נשיאות לב ונדבת רוח חדא היא. ונ"ל בס"ד דידוע דהנדבה המובחרת לה' היא, כשהאדם יראה נדבתו מועטת, ואע"פ שהביא סך רב לא יתגאה בו, אלא ידמה בעיניו שנדבתו מועטת, ולא יצא י"ח בסך זה שהביא, אלא צריך שיביא כפלי כפליים, ומה שהביא אינה הובאה של עשירים אלא נחשבת של עניים, וכמ"ש דוד הע"ה ואני בעניי הכינותי וכו', ואע"פ שהביא סך עצים ורב, אך באמת אם האדם הביא סך מרובה קשה הדבר שיחשוב זה הסך לדבר מועט, מאחר שהוא וכל העולם כולו קא חזו ליה שהוא סך רב, ואמנם בזאת יש תקנה לדבר זה שהוא יראה עצמו עשיר ומופלג יותר ממה שהוא באמת, על חד מאה, אז ממילא תהיה נדבתו בעיניו נדבה מועטת, שאין נחשבת כלום לפי העושר שלו שנתן לו הקב"ה. עוד ידוע מ"ש בירושלמי דתרומות, מעשה ברבי יוחנן דאבד ליה כסתיה, בעיין מיניה אורייתא ולא ידע, אמרו ליה וכי מפני דאבד כיסתך אבדה דעתך, אמר להו דעתא בלבא תליא וליבא בכיסתא תליא ע"ש. וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, כלומר הלב שלהם היה מנשא אותם בעושר, שאם הם בעלי אלף היה לבם מצייר בשכל שבו שהם בעלי מאה אלפים, או אלף אלפים, וא"ת אם אין בביתו יותר מאלף איך יצייר בלבו שהוא בעל מאה אלף, ולז"א וכל אשר נדבה רוחו הוא הממון הנה הוא אתו, קרי ביה אתו בחיר"ק, וקאי על לבו כלומר בלבו קאי, דהכל תלוי בהבנת הלב, ומה שיצייר האדם על ממונו הוא עיקר אצלו, כי האדם אע"פ שאין בביתו וחנותו ממון כלל הוא מתבונן וחושב, המציאות של עסק ומשא ומתן ומסחר, שאפשר שיתעשר בהם עושר, והוא סומך בדעתו על המצאות שמצייר בלבו, וחושב כאלו זה העושר הרב מונח בכסתיה. מעשה בשנים שותפים שהיו עשירים מאד, ופעם עשו מסחר גדול ששלחו סחורה למדינה אחרת רחוקה בסך עצום מאד, וחשבו שירויחו מזה ריוח הרבה, כי היה להם קרן עשרה אלפים זהובים, ולקחו בהקפה סחורה בסך חמשים אלף זהובים, והנה יום אחד בא להם מכתב שהסחורה נמכרה בסך שלושים אלפים זהובים, נמצא אבד הקרן שלהם, ונשארו חייבים עשרה אלפים זהובים, ואחד כשבאה לו הידיעה פרחה נשמתו והלך לערב לביתו גוף בלא נשמה, ולא אכל ולא שתה באותה הלילה, ולמחר בא לחנותו חולה ממש ופניו מוריקות, אבל שותפו בא למחר לחנות בריא אולם ופניו צהובות, ויאמר לו השותף על מה פניך טובים, אם מצאת מציאה גדולה בלילה, ויאמר לו כן הוא, א"ל איך היה וכמה היתה המציאה, הגד נא לי כי אנחנו שותפים אפילו במציאה בדרך, אמר לו המציאה עולה סך עשרים אלף זהובים, אחר ניכוי ההפסד של עשרים אלף שהפסדנו בסחורה פ' במדינה פ', ויאמר היכן מונח סך הגדול הזה של המציאה שהיא סך עשרים אלף זהובים, וצריך לו שמירה גדולה, ויענהו הוא מונח בלבבי, ויאמר משחק אתה בי, וכי בלב ישימו זהובים ויאמר כן, והענין הוא כי בבואי לביתי עלה בלבי כמו שהיה ההפסד סך גדול בבת אחת שהוא סך עשרים אלף זהובים, כן יהיה הריוח סך גדול בבת אחת, כי הסוחר שמכר לנו הסחורה בסך שלשים אלף זהובים, לא ישלח לנו התמורה מעות בעין, אלא יקנה לנו בהם סחורה פ' שדרכה לבא מהתם לכאן ואחר שישלח הסחורה יזדמן שיתייקר השער של זאת הסחורה, וכשתגיע לידינו נמכור בשבעים אלף זהובים ונמצא שיש לנו ריוח עשרים אלף זהובים אחר ניכוי ההפסד, כי כן מנהגו של עולם זו יורדת וזו עולה, וכמו שימצא ירידה בסך גדול כן תמצא עליה בסך גדול, וסמכתי ובטחתי על השערת הלב שכך יהיה וכך יקום והיו העשרים אלף זהובים כאלו מונחים בכיסי, ולכן לא נחלשתי ולא נעצרתי ופני הנם צהובות. נמצא הכל תלוי בלב בהשערתו וציוריו, דלפעמים הלב רואה הכיס המלא ריקם, ולפעמים רואה כיס הריקם מלא, וא"כ אלו המתנדבים למשכן היה לבם נישא אותם שיראו עצמם בעלי עושר רב, ולכך לא היתה הנדבה נחשבת בעיניהם לסך חשוב אלא לדבר מועט, ובזה היתה נקיה משמץ גאוה וגבהות רוחא, ולז"א ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, נשאו לראות עצמו עשיר גדול, שבזה היתה נדבתו מועטת בעיניו, יען כי כל אשר נדבה רוחו הוא סך הממון שנתנדב הוא אתו כלומר את הלב, שכל קניינו של אדם תלוי בלב וכדאמרן

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, י"ל מאי קמ"ל דידוע הוא דהטויה היא בידים ולא ברגלים. ונ"ל בס"ד דידוע דאותיות י"ה שבשם הוי"ה ב"ה, יש בהם י"ד אותיות במלוי ומילוי המילוי, ורמוזים ביד ימין, ואותיות ו"ה ג"כ יש בהם י"ד אותיות, והם ביד שמאל, ונראה דהנשים דקדקו לעשות הטויה ביד ימין בלבד, ששם הוא מקום אותיות י"ה, ולא היתה שמאל מסייעת, ולז"א בידיה טוו קרי בה ביד י"ה טוו, ר"ל דקדקו לעשות הטויה ביד ימין שיש בה הארה משם י"ה, אך עכ"ז המשיכו בכונתם הארה גם ליד שמאל, ששם הארת אותיות ו"ה, וז"ש ויביאו מטוה קרי בה מט ו"ה, והיינו מט בלשון חכמים הוא ר"ל נגיעה והולכה, כמ"ש בגמרא כד מטא להתם וכן מטי ולא מטי, כלומר הוליכו הארה זו גם לשמאל שהוא מקום בחינת אותיות ו"ה

וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. ארז"ל בגמרא דשבת דף ע"ד, שהיתה הטויה בעור, שהשער היה מחובר בגוף העזים. וי"ל הנה דבר זה אמת שהוא חכמה יתירה, אין יתרון זה נודע וניכר אלא רק בשעת מלאכה, ואח"כ תולשים אותו ומביאים תלוש, ומה יתרון ניכר בו על הטווי בתלוש, וא"כ מאי נ"מ שטרחו לעשות המלאכה באופן זה ונ"ל בס"ד כדי לברר לפני בעלי המלאכה והגזברים שלא יחושו, שמא עסקו בו בעת שהם זבות, או נידות דמקבל טומאה, לכך טוו אותו בעודו מחובר בעזים שאינו מקבל טומאה, והביאו את העזים עצמן אצל האנשים בעלי המלאכה, והם קצצו אותו מן העזים

ועוד נ"ל בס"ד, דהנשים האלה נשא לבן אותנה בחכמה, שידעו והבינו דמלאכת המשכן נעשית לתיקון האנשים בעבור העגל, אבל הם לא חטאו ואין צריך להם תיקון, דלכך צוה השי"ת לתת מחצית השקל ולא שקל שלם, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת כי תשא ע"ש, וידוע דמלאכת הטויה היא מיוחדת לנשים בלבד, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות אישות ע"פ בידיה טוו, שהטוויה היא מלאכה המיוחדת לנשים, ולכך הוצרכו הנשים לטוות בידם לצורך המשכן, אך