עוד יוסף חי תקעב

אלו נרמזו באות ש' של שבת, שהיא חלוקה לשלשה ווי"ן אך היא גוף אחד. ועוד יש שני אלפים אמה שהם תחום שבת, שיוכל ללכת בהם בשבת, ואלו נרמזים באות ב' דשבת, שאם תחלק מספר שלה לשנים, עולה שני אותיות א', וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דמספר האלפים לא יש באלפ"א ביתא, אך הוא נרמז באות א' שמספרו אחד שהוה בכלל האחדים, אך נקרא אלף, דמשמעות שלו אלפים, וכן כאן אות ב' דשבת נחלקת לשתי אותיות אלף אלף, הרי כאן שני אלפים כנגד תחום שבת, ובאות ת' של כבת נרמז רשות אחרת שהיא כרמלית, דאסורה מדרבנן, כי המדבר וכיוצא בו נקרא כרמלית, וסוף שמה של כרמלית הוא אות ת', שהוא סוף אותיות שבת, ונשאר עוד רשות אחרת שהיא רשות הרבים שאיסורו מן התורה, ושיעור שלו דנאסר מן התורה הוא שיהיה רחבו ששה עשר אמה, וחסר מן י"ו אין זה רה"ר האסור מן התורה, אלא הוא כרמלית דאיסורו הוא מדרבנן, וזה נרמז בקמ"ץ אשר תחת אות ב' דשבת, כי הקמ"ץ הוא צורת י"ו כנודע

והנה ידוע מ"ש רז"ל בגמרא, אין הדליקה מצויה אלא בעבור חלול שבת. וצריך טעם למה והיה נזק זה ולא נזק אחר, וע"פ האמור שכתבנו דשלשה מיני רשויות של שבת רמוזים באותיות שבת, והיינו על ידי שתתחלק אות ב' ותהיה א' א', נמצא אותיות שבת נעשו ש"א א"ת, נרמז בזה כי המלכות שנקראת את יש לה נשיאות ראש בשבת, שהוא כנגד ספירת המלכות, וגם נרמז בזה שבכניסת שבת נפתחין כ"ב צינורות השפע שהם מין א' ועד ת', ומריקים שפע מראש כל הכתרים, דלכך קורין קודם קדוש פסוקי אשת חיל, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל ולכך נרמז באותיות שבת שא את, כלומר שא שפע הנמשך מן את היינו מן א' עד ת'

וכל זה הרמז של שא את הוא בקריאה ביושר, אבל אם ,קראנה למפרע תהיה הקריאה תא אש, והיינו תא בלשון התלמוד הוא לשון ביאה, שאומרים מן השמים בוא אש ותדליק הבתים, כי המחלל שבת שהלך בזה לאחור לעקש דרכיו, אז יהיו אותיות שא את נקראים לאחור שהוא תא אש, ולז"א לא תבערו אש בכל מושבותיכם, כלומר אם תחללו שבת אז נמצא אתם מבערים האש בכל מושבותכם, לעשות דליקה בהם כי כיון שאתם הולכים לאחור, אז גם אותיות שא את שהם נקראים באותיות שבת יהיו נקראים לאחור תא אש, כלומר בוא האש במושבותם ב"מ

קחו מאתכם תרומה לה'. י"ל תיבת מאתכם נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד כי הצדקה צריכה להיות שלמה בנתינת הכסף בידים, וגם בפיוס בפה, כמ"ש רז"ל הנותן צדקה לעני יתברך בשש, והמפייסו ג"כ יתברך בי"א, ולכן ישראל שהיו מתנדבים למשכן היו עושים המצוה בתרתי, שנותנים הזהב והכסף ושאר המינים בידם לגזברים מיד ליד, כדי שיהיה בזה יחוד שם הוי"ה, כנודע בסוד הכתיב והיה מעשה הצדקה שלום, וגם עוד היו משבחים בפיהם את הזהב והכסף ושאר מינים, כדי שיעשו המלאכה משלהם וגם כדי שיאמרו להם להביא עוד מזה המין המשובח, וכמ"ש בס"ד בסה"ק בן איש חי על פסוק כל מרים תרומת כסף ונחשת, כלומר הרמה בשבח שמשביח את המינים אשר מביאם תרומה. והנה ידוע מ"ש המקובלים ז"ל, דפה האדם הוא צורת מ"ם סתומה כשיפתחנו, ועוד נמי הנדבה עצמה אשר יביאו בית ישראל, אם היא מעט יאחזנה בראשי אצבעותיו ויביאנה, אבל אם מרובה ישימנה ויאחזנה בכף שלו ויביאנה, ולז"א קחו מאתכם תרומה תחלק אותיות מאתכם לשני חלקים, וקרי בה קחו מאת כ"ף מ"ם תרומה לה', דהיינו שתקחו נדבה מרובה שנאחזת בכף, ולא מתנה מועטת שנאחזת בראשי אצבעות וגם תקח עמה שבח ופאר לדבר שמנים אותו נדבה שזה הוא עדות ברורה שמנדבים ברצון ושמחה, דעל כן משבחים דבר הנידב בפיהם, כדומה למם סתומה כשפותחין אותו לדבר בשבח דבר הנידב, ואז זו תרומה רצויה שראוי לקרא אותה תרומת ה'

ובאופן אחר נ"ל בס"ד אומרו מאתכם, בהקדים מ"ש במדרש רבא בפ' בהר רבי טרפון נתן שש מאות קנטרין של כסף לרבי עקיבה, אמר לו לך וקנה לי בהם שדה אחת כדי שנעסוק בתורה ונתפרנס מאותה שדה, מה עשה רבי עקיבה הלך וחילק אותם לצורך יושבי בית המדרש ומלמדי תנוקות של בית רבן, שהחזיק בהם ידי ת"ח ותלמוד תורה, אחר ימים מצאו רבי טרפון אמר לו קנית לנו את השדה שאמרתי לך, א"ל הן, א"ל יש לך פנאי עתה להראותה לי, א"ל הן, מה עשה רבי עקיבה לקחו ומשכו בדברים עד שהכניסו לבית המדרש, והראה לו הת"ח ותנוקות של בית רבן עוסקים בתורה אז ידע רבי טרפון שמעותיו חלקם לצורך אלו, אמר לו רבי טרפון אית בר נש יהב מגן אפוכי דידיה אן הוא, כלומר יש אדם נותן דבר בחנם, איה הוא הריוח. א"ל רבי עקיבה הריוח כתוב אצל דוד מלך ישראל, דכתיב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד ע"כ. ומקשים אטו רבי טרפון נעלם ממנו ח"ו יקר תפארת הצדקה, ובפרט עם עמלי תורה אשר אין קץ לשכרו, ואיך יאמר אית בר נש דיהיב מגן אפוכי דידיה אן הוא, והלא שכר הצדקה מפורסם וידוע בכמה מקראות תנ"ך, ועוד רבי עקיבה למה הביא לו פסוק מתהלים, ולא הביא לו פסוקים מן התורה מן פרשת ראה המדברים בשכר הצדקה יותר מן האמור בפסוק של פזר נתן לאביונים

והרב הגדול חיד"א ז"ל בפתח עינים בתרא דף יו"ד, תרץ זה בטוב טעם, דרבי טרפון ודאי ידע גודל שכר הצדקה מאד, ובזה לא אסתפק ליה, אמנם ראה דנ"ד שנא ושנא, כיון דהוא נתנם לרבי עקיבה לקנות לו נחלת שדה וכרם, ורבי עקיבה מעצמו בלי שום ידיעת רבי טרפון בחלקות ישית למו, ורבי טרפון לא ידע זה, ולכך חשב שהניח מעותיו על קרן הצבי, ואין לו שכר, כי לא היה זה מלבו ומדעתו, ורבי עקיבה בחכמתו אודיק ליה מאמר המלך דוד ע"ה, פזר נתן לאביונים, דקשה תרתי, למה לי פזר נתן תסגי בחדא, ועוד קשא למה נקיט לשון עבר פזר נתן, אלא הכונה הוא על נידון כזה ממש, דהיינו אם בעל הממון פזר אותו שנתנו לצרכי עוה"ז שנקרא פזור, כי יעזבו לאחרים חילם, ובא אדם אחר ונתן הזוזים לאביונים שלא בידיעתו, עכ"ז צדקתו של בעל הממון עומדת לעד, ובכן נחה דעתו של רבי טרפון, ולהכי לא הביא לו מפסוקי תנ"ך, דהפסוקים מדברים בממון שנותנו בעליו מעיקרא לשם צדקה, ובזה פירש הרב מ"ש בגמרא, שאלו לשלמה עד היכן כוחה של צדקה, א"ל צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, הראה להם פסוק זה שממנו איכא דיוק לתת שכר גם לצדקה הנעשית מן ממון שתחלתו ניתן לצרכי עוה"ז שנקראים בשם פיזור, עכ"ד ע"ש

נמצא גדול כוחה של צדקה שאפילו בתחלה ניתן הממון שלה לצרכי עוה"ז, אם סוף ניתן לצדקה שלא מדעת בעל הממון נמי יש לו שכר, אך ודאי אין זו מצוה מן המובחר אלא ראוי שהקיחה תהיה מתחלתה לשם מצוה, ולז"א קחו מאתכם ר"ל