עוד יוסף חי תקעא

מעלותיו של הצדיק שזוכה לכך, והם האחד הוא נחשב בן אורי, כלומר בן לתורה שנקראת אור, דכתיב נר מצוה ותורה אור, שכולה כלולה בעשרת הדברות, וזה בן אורי אור יו"ד, והב' נקרא בן חור, והוא דארז"ל פתח של החשובה רמוז באות ה' בפתח העליון, שנחשב חור, כי בפתח הגדול התחתון לא מסתייעא מילתא. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, ר"ל שלח ידו לקבלני בתשובה, כמ"ש כי ימינך פשוטה לקבל שבים, ועי"כ מסתייעא מלתא ואז מעי המו עליו, וידוע מ"ש הרב ערבי נחל ז"ל ע"פ אביך הראשון חטא, ומליציך פשעו בו, כי כל מי שהוא צדיק גדול יותר יהיה בעל תשובה יותר, כי יכיר חסרונות שלו ירבה בתשובה, נמצא זה נקרא בן חור שהוא מקום קבלת האדם בתשובה. למטה יהודה רמז כאן בשם יהודה ד' פעמים הוי"ה, דידוע ארבע אותיות הוי"ה יש בכל אות שם הוי"ה שלם, נמצא כלול ארבע הויו"ת, וז"ש למטה יהודה כלומר נדבק ונוטה לארבע שמות הוי"ה

ואמר עוד ואמלא אותו רוח אלקים לעזור אותו בתלמוד, בחכמה היינו בגרסא, ובתבונה בעיון וסברה, ובדעת בחלק הנסתר, ועוד אעזור אותו בכל מלחכה, הוא חלק המעשה שנקרא מלאכת שמים, ועוד לחשוב מחשבות שאתן לו כח לעשות תיקון במחשבה טובה שלו, שמקבל עליה שכר כמעשה, וגם לעשות ר"ל לתקן, כמו ובן הבקר אשר עשה, בזהב בכסף ובנחשת רמז לשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה, ששלשתם צריכין תיקון בעבור תערובת רע שבהם, והיינו זהב זו הבריאה שהיא סוד דבינה דגבורות מתערין מינה, וכסף זו היצירה שהיא סוד תפארת שהוא קו הרחמים, ובנחשת העשיה ששם עיקר הקליפות שהם סטרא דנחש

ואמר עוד על תיקון שעושה הצדיק הנז' שהוא בצל אל, ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ והכונה לומר מלבד התיקון שעושה בעליונים הוא עושה בתחתונים ג"כ, והוא דהמגיד אמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחר שאינו יודע לשאל, נמצא ארבעה מינים יש בישראל שהם חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאל, ורמוזים באותיות חרשת שהוא ר"ת חכם רשע שאינו יודע לשאל תם, ואלו הארבעה מינים כולם חסרים וצריכין תיקון. הן בענייני הגוף שנקרא אבן, כי הגוף הוא עפר מעיקרו, והן בענייני הנשמה שנקראת עץ, כמ"ש בתיקונים עץ דא נשמתא, ולז"א בחר"שת אבן ובחר"שת עץ לעשות בכל מלאכה של תיקון, הן מלאכה רוחנית, הן מלאכה גשמית, בכולם יעשה תיקון לטובה

פרשת ויקהל

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש. נ"ל בס"ד כי בימי החול א"א להעביר כל היום כולו בעסק התורה, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אלא יעשה כמ"ש רבי ישמעאל שיחלק הזמן של היום, שעות לעסק התורה, ושעות לעסקי הגוף, וזה הטעם שנקראים ימי החול ימי מלאכה, והיינו כי באותיות מלאכה יש אותיות ה"א שרומזים לחלק גבוה שהוא עסק התורה, ויש אותיות לכם שרומזים לחלק הגשמי שהוא עסק הגוף, להביא בו פרנסתו, והטעם דאותיות ה"א רומזים לחלק גבוה, דאיתא באותיות דרבי עקיבה וז"ל אין ה"א אלא שמו של הקב"ה המפורש שבו נברא העולם וכו', ומה נשתנה מכל האותיות, מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהם בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה רוק מפיו, לכן כל שמות המפורשות אינם נכתבות אלא בה"א עכ"ל. נמצא אות הא רומזת לשמו של הקב"ה, ולכן אות ה"א במלואה שהיא בתוך אותיות מלאכה רומזת לחלק גבוה שהוא עסק התורה שהוא חלקו יתברך, ונשארו אותיות לכם רומזים על חלק הגשמיי שהוא עסק הגוף, וכמו שדרשו רז"ל תיבת לכם האמור ביום טוב שהוא ר"ל להנאתכם. ולכך אמרו על יו"ט חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ועל כן ימי החול נקראים ימי מלאכה, כי באותיות מלאכה רמוז עסק התורה באותיות ה"א, ועסק הגוף באותיות לכם, שצריך האדם לעסוק בימי החול בשתיהם לעשות עת לצורך הרוחני הרמוז באותיות ה"א, ועת לצורך הגשמי הרמוז באותיות לכם, וז"ש ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל תעשה עתים לצורך הרוחני הנפשיי ולצורך עסק הגופני הרמוזים באותיות מלאכה, וכל זה הוא בששת ימי החול אבל ביום השביעי שהוא יום שבת, גם העת שהוא לצורך אותיות לכם יהיה קודש, שלת תעסוק בו עסק הגוף ונמצא אלו השני עתים יהיו ביום השביעי שבת שבתון לה' ששניהם יהיו לצירך גבוה, כל העושה בו מלאכה דהיינו שמחלק העתים כנגד אותיות מלאכה כאשר נוהג בחול, יומת. ובזה נתיישב היטב דקדוק שדקדק רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל, שהקשה דהול"ל והיום השביעי ולמה אמר וביום, ובזה ניחא

ועוד נ"ל בס"ד הכתוב, ויתיישב ג"כ הדקדוק הנז' של וביום, והוא בהקדים מ"ש הרב יטב לב ז"ל בפרשת אמור דף ל"ח, ע"פ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך, והוא כי דעת רז"ל בחגיגה דחוה"מ אסור במלאכה, ובעו למילף מקל וחומר, והיינו משום שיש בהם קדושה לפניהם ולאחריהם, ודחו ליה ששת ימי בראשית יוכיחו, ופירש רש"י ז"ל הכונה, כי בין שתי שבתות הם יושבים, ולכן גם הם ראוי לאוסרם במלאכה, ומסיק בגמרא חוה"מ שאני שנקרא מקרא קודם, אבל עוד י"ל דהרי אנחנו למדין שבת משבת של הקב"ה שברא עולמו בששת ימי המעשה, שלא היה שבת לפניהם ונח בשביעי, לכך גם אנחנו מותרין במלאכה בימי המעשה ונחים ביום השביעי, וזש"ה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת, ואל תקשי שהרי יש קדושה לפניו ולאחריו, וראוי שיהיו אסורין ימי החול במלאכה, לז"א לה' אלקיך, שאנחנו למידין משבת של הקב"ה שלא היה שבת לפניהם, עכ"ד ע"ש. וז"ש כאן ששת ימים תעשה מלאכה, ורק ביום השביעי יהיה לכם קודש, וא"ת איך נעשה מלאכה בששת ימים, והלא יש קדושה לפניהם ולאחריהם, לז"א שבת שבתון לה', כלומר אנחנו למידין משבת של הקב"ה שהיה אחר ששת ימי שבוע בראשית כלא היה שבת לפניהם, ונח ביום השביעי, וגם אנחנו מותרין במלאכה בימי המעשה, ונחים בשביעי

לא תבערו אש בכל מושבותכם ביום השבת. י"ל למה פרט הכתוב מלאכה זו בדיני שבת, יותר משאר מלאכות האסורים בשבת. ונ"ל בס"ד, שיש שלשה מיני רשיות לאדם בשבת, וכולם רמוזים באות ש' דשבת, הא' הוא החדר והבית שהאדם דר שם אוכל ושותה בו וכוכב בו, והב' הוא החצר שהבית פתוח אליו, שעושה ג"כ בו תשמיש גלוי, אך אינו עושה כל מין תשמיש שעושה בחדרו וביתו, והג' הם המבואות ורחבות העיר ושוקים שהאדם מתהלך בהם בשביל עסקיו, אך אין משתמש בהם תשמיש שמשתמש בחצר, מפני מראית העין ששם נמצאים אנשים רבים, ואין המקום שמור, ושלשה מקומות