עוד יוסף חי תקסט

כפרה על הנפשות, וז"ש זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל וכו', כלומר רק סך זה יתנו כולם בהשוואה אחת, והטעם שאני מצווה שיתנו כולם בהשוואה אחת, כי עי"כ העשיר לא ירבה, לכון מריבה כמו וירב העם עם משה, שאם לא יתנו כולם בהשוואה אחת צריך להעמיד מעריכים שיעריכו לכל אחד כפי ממונו ויקצבו עליו, אך עתה לא ירבה, ר"ל לא יריב ויתקוטט, וכן הדל לא ימעיט, כלומר הדל אע"פ שאין לו לריב בשביל עצמו, כי הוא דל ואין עליו מעריכים, אלא הוא יתן סך הפחות שהוא שיעור נתינה בדוחק, עכ"ז היה קורא תגר על קצבה שקצבו המעריכים על העשירים, לומר דבר מועט קצבו עליהם שזה שקצבו עליו עשרה צריך לקצוב עליו מאה, ומי שקצבו עליו מאה צריך ליתן אלף, משא"כ עתה שהכל מביאים בשוה ע"פ מצותו יתברך, אין אומר ואין דברים ואין כאן קטטות ואין כאן מריבות, ובזה תהיה המצוה ראויה להיות נקראת תרומת ה', שיהיה בה כח לכפר על נפשותיכם

ועשית כיור נחשת וכני נחשת לרחצה. הנה ידוע שהכיור וכנו נעשה ממראות הצובאות, וכמ"ש בפרשת ויקהל, ופירשו שם רש"י ז"ל וראב"ע ז"ל, שהיה ביד בנות ישראל מראות מנחשת זך ממורט שרואות בהם כשהן מתקשטות וכו' ע"ש, והטעם שבחר השי"ת בזה, כתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, כי אמרו רז"ל למה נעשה כיור וכנו ממראות הצובאות, אלא לזכור זכות נשים שהיו במצרים, שבראותם שבעליהן מחמת קושי העבודה שהיה עליהם לא היו נזקקין להם, ויראו פן יאבד זרע ישראל ח"ו, על כן היו יוצאות השדה ומרחיצות אותם במים שהיו מביאים אותם מן הנהר, ומחמין אותם בעבורם, והיה הקב"ה מזמין להם דגים תוך המים, והיו שופתות שתי קדרות א' בשביל רחיצה לרחוץ בהם בעליהם מטיט ומכל טינוף, וא' לבשל בה הדגים בשביל אכילה להאכילם, ואחר רחיצה במים חמין ואכילתם הדגים ששבה רוחם עליהם ונחו מיגיעתם, היו מביאים מראות הצובאות ומסתכלות בהם, ועושים שגם בעליהם יסתכלו במראות אלו, ומדברים עמהם בשיחה נאה ודברי שחוק, עד בואן לידי תאוה, והיו נזקקים להם, ועי"כ נמשך זרע ישראל בקדושה ובטהרה, ולא שלטו בהם גוים, ובזכות מצוה זו שהיתה כונתם בזה לש"ש, רצה הקב"ה שמאותם מראות הצובאות אשר על ידם נתרבה זרע ישראל בקדושה, יעשו כיור וכנו לרחצה קודם עבודה, כנגד מה שהיו מרחיצות ומעוררים אותם לדבר מצוה ע"י מראות הצובאות, ולכך היו חביבין לפני הקב"ה מראות הצובאות אע"פ שהם עשויים בעבור קשוטי נשים, שמתייפים ומתקשטים הנשים את עצמן ע"י מראות הצובאות שיסתכלו בהם. ולכן נעשה מהם הכיור וכנו שהיו דוגמת ענין התחברות זכר ונקבה, כי הכיור הוא דוגמת זכר, וכנו דוגמת נקבה, שהוא ענין שופע ונשפע כי הכיור משפיע וכנו נשפע והיינו לעשות בהם זכר למצות הזווג של זכר ונקבה, אשר נעשה ונתגלגל על ידי זה, עכ"ד ז"ל

והנה מלבד טעם האמור, נ"ל בס"ד לומר טעם אחר על אשר בחר השי"ת לעשות כיור וכנו מן המראות כי הרחיצה מן הכיור קודם עבודה, יש בזה רמז ולימוד מוסר לאדם הרוצה לעבוד את השי"ת, שישתדל תחילה לרחוץ עצמו מטינוף העונות, ואח"כ יגש בעבודה שבידו, כי איך אפשר אדם טובל ושרץ בידו, ולכן אמר הכתוב סור מרע תחלה, ואח"כ עשה טוב, אמנם היצה"ר מגדל תאות האדם ברע עד שקשה עליו לפרוש ממנו, ובמה יוכל לו, הנה אחת היא אשר על ידה יוכל להפרד מן הרע, והיינו שיסתכל כל תענוג שמתענג במעשה הרע אינו מתקיים, אלא דומה לצורה של האדם העומד כנגד המראה, אע"פ שנראית במראה צורה גמורה ושלימה, עכ"ז אינה מתמדת, אלא כיון שעבר האדם מנגדה שיעור חצי אמה, גם הצורה הלכה כולה מן כלי המראה, ולא נשאר ממנה כלום אפילו משהו, ולזה ידמה עונג העבירה של זנות המטמאה זכרים ונקבות, ואינו אלא רק ארבע וחמש דקים שהוא עת עשיית העבירה דוקא, כי כן הוא כל תענוג הבלי עוה"ז אינם אלא רק בזמן קצר מאד, כשיעור מראה החלום, ולכך עשה כיור וכנו שבו רוחצים קודם העבודה מן מראות הצובאות, אשר מראה שרואה האדם הוא הבל וריק, ואין לו קיום ועמידה, ומחמת כן כל הבא להקריב צריך שיסתכל בענייני התאות הרעות. שהם דומין למראה הנראה במראות הצובאות, שאין קיום ועמידה להם, ועי"כ יוכל להתגבר על יצרו לדחות אותם ממילא, ואז יגש לעבוד עבודת הקודש עבודה תמה

ועוד נ"ל בס"ד, טעם שעשה הכיור וכנו ממראות הצובאות, כי הכיור וכנו מלאכתם שיתקדש האדם הרוחץ בהם, ואז יקרב אל הקודש לעבוד עבודת הקודש אך ידוע הוא שאין קדושה השורה על הכהנים ברחיצתם מן הכיור שוה, אלא כל כהן שהוא צדיק יותר ישיג קדושה יותר, ובודאי כל הכהנים הנכנסים לבית ק"ק ביום כיפור רואין ראיה בהשוואה, אלא כל אחד ישיג לראות כפי גודל עצמות קדושת צדקתו, ודבר זה ילמוד האדם מן מראות הצובאות, שהאדם העומד כנגדה רואה את צורתו, אך אם יראה במראות גדולות רואה שם צורה גדולה, ואם יראה צורתו במראות קטנות יראה אותה קטנה, וכן הוא השגת הקדושה אשר ירצה הכהן להשיג ע"י עבודת הקדש שעובד בבהמ"ק, שאם הוא יש לו קדושה גדולה מכח צדקתו, אז מתוך קדושה זו שיש לו ישיג קדושה גדולה בעבודת הקודש ויראה הארה גדולה בבהמ"ק בעת עבודתו, וכל שכן בכניסתו לפני ולפנים תהיה אז ג"כ ראייתו גדולה ועצומה, ואם קדושת צדקתו קטנה גם ראייתו וקדושתו בעבודת המקדש תהיה קטנה

אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. נ"ל בס"ד, דידוע כל זווג של איש ואשה יהיה ע"י הזרעת מים במים, ר"ל מיין דכורין של איש הנקראים מים עליונים, ומיין נוקבין של אשה הנקראים מים תחתונים. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, כי ישראל גדרו עצמן מן הזנות במצרים, הן אנשים הן נשים, ולא נזקקו אלא רק איש באשתו, ונמצא דכל אחד שמר המים שלו לבלתי ישפכנו בחקום אחר, והזרע נקרא מים, הן של איש הן של אשה, כנודע, ולכן מדה כנגד מדה זכו שנעשה להם במים של ים סוף והלכו בתוך הים ביבשה, והיינו בזכות האנשים שלא קלקלו במים זכרים שהוא הזרע שלהם עמדו להם המים בים סוף מימין, ובזכות הנשים שלא קלקלו בזרע שלהם לזנות בו בביאה אסורה, עמדו להם המים בים סוף משמאל, כי ידוע שהזכר יתייחס לימין, והנקבה לשמאל, האי מרביה דידיה והאי מרביה דידיה, וז"ש ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה, יען כי והמים הוא הזרע שלהם ששמרו אותו במצרים שלא יתקלקל, היה להם חומה מימינם ומשמאלם כי של איש יתייחס לימין, ושל אשה לשמאל

והנה ידוע מ"ש בזוה"ק ע"פ ורוח אלקים מרחפת על פני המים. דרמוז במלת המים תרתי מיני