עוד יוסף חי תקסח

מליצה זו בפי הרב, ע"פ סגנון השאלה שלך

ויאמר זה האיש לשמש מה תיקון אעשה לדבר הזה שיכירו בי הקהל שאני למדן, והרב הטיח דברים כנגדי שלא כהוגן לחשוב אותי בהמה, ויאמר אני אתקן אם תתן לי עשרה זהובים, ויאמר אני אתן. ויאמר לו אני אשים דברים בפיך שתדבר בהם בשבת הבאה עם הרב בפני הקהל, ובזה תנצח אותו בעבור הבזיון שביזה אותך היום, וילמדהו לומר בשבת הבאה להרב, אני שאלתי אותך בשבת שעבר על פסוק אדם ובהמה תושיע, כך כונתי לומר. למה חיבר הכתוב הבהמה עם האדם באומרו אדם ובהמה, והיה להפרידם ולא יזכירם ביחד, כ"א אדם תושיע ה' וגם הבהמה תושיע, ולמה זכר אותם במשקל שוה זע"ז אך אני כך ישבתי הקושיא הזאת, כי מ"ש אדם קאי על הנפש שנקראת אדם, ומ"ש בהמה קאי על הגוף שנקרא בהמה לגבי הנפש, ואע"פ שיש הפרש גדול בין ערך הנפש לבין ערך הגוף כרחוק מזרח ממערב, עכ"ז הזכירם ביחד בבת אחת, כי ראוי לכבד את הגוף מפני שהוא כלי ומלבוש שבתוכו דרה הנפש, והיא מתכבדת מאד ע"י חנותה בתוך הגוף, כי בהיותה למעלה קודם שירדה למטה ודרה בגוף, אין לה רבותא מצד הקדושה שלה, כי יש כמה אלפי רבבות מלאכים כולם קדושים כולם טהורים, ומאי רבותא דידה, אבל כיון שדרה בתוך הגוף שהוא חומר עכור, והיא נשארה בקדושתה, יש לה רבותא ומעלה גדולה, וכיון שהיא מתייקרת מצד הגוף, לכך ראוי לכבד את הגוף ולהזכירו עמה ביחד, ואמר אדם ובהמה תושיע ה', דכללם בחדא מחתא, ומכאן אנחנו למידין כיון דהחכם מתייקר יותר מחמת עם הארץ, כי החכם בין החכמים מאי רבותא דידיה, לכן ראוי ליקר את עם הארץ. וחזר על דברים אלו כל השבוע מאה פעמים, עד שלמד היטב, והיו שגורים בפיו, ואמר אותם להרב בשבת שניה, והיו דברים אלו מדקרות חרב לדברי הרב שבזהו בשבת שעבר, באימרו השמש הביא הבהמה אצל האדם, ע"כ

וכן הענין כאן, אל תתמה איך יתכבד חלק החומר הדומם להיות פדיון נפש קדושה ורוחנית, והיינו מאחר דהנפש מתכבדת ומקבלת מעלה ושבח גדול מצד הגוף, שהוא חומר עכור השוכנת בקרבו, והוא נברא עפר מן האדמה שהוא מין הדומם, לכך יתכבד חלק החומר שהוא שקל כסף שהוא מהמין של הגוף, להיות פדיון לנפש הרוחנית. ובזה יובן כי תשא את ראש בני ישראל הנשמות הקדושות הם נקראים ראש של בני ישראל, כי הנשמה מאירה לאדם כמו הנר שעומדת למעלה מראשו, כדכתיב נר ה' נשמת אדם, כי יש חלק ממנה בתוך הגוף, ויש חלק למעלה מראשו של אדם, תשא אותם לתת להם נשיאות ומעלה לפקודיהם, ר"ל מחמת הגופים החמריים שהם גנוזים בתוכם, כי תיבת לפקודיהם היא לשון גניזה והנחה, כמו והיה האוכל לפקדון, וכן ויפקדו את ירמיהו בחצר המטרה, שהוא לשון גניזה והנחה, וכן כאן אמר לפקודיהם על הגופים החמריים שהושמו הנשמות בהם, ומחמת כן יגיע נשיאות ומעלה להנשמות שהם ראש לבני ישראל. ומחמת כן אתה מוצא טעם מספיק שיתנו כופר נפש הרוחני מדבר שהוא חמרי ודומם, שהוא ממין של הגוף, וכדאמרן, דמאחר שיש נשיאות ומעלה וחשיבות לנפשות שהם ראש בני ישראל מן הגופים החמריים שנפקדים בהם, על כן יש טעם לתת מדבר גופניי וחמריי כופר לנפש שהיא רוחנית, וכאשר פירש השמש בביאור הכתוב אדם ובהמה תושיע ה', שקאי על הנפש והגוף שהזכירם שניהם יחדיו בכבוד שכבדם ביחד בישועה אשר יושיע ה'

עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. איתא באמרי רז"ל, למה עשרה גרה כנגד מה שעברו על עשרת הדברות, וקשא מה שייכות יש לשמנה דברות עם העגל, דנראה לכאורה אין שייכות לעין העגל אלא רק בדבור אנכי ולא יהיה לך. ונ"ל בס"ד הכונה ע"ד מעשה בתלמיד א' שבא לפני רבו במוצאי פורים, וא"ל רבי אני בשנה זו קיימתי במצות השתיה בפורים תרין מעשרה ממה שאני נוהג לקיים בפורים בכל שנה, אמר לו רבו שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ויען חבירו ויאמר לו שקר אתה אומר כי הן הני היתי עמך בסעודת פורים בשנה זו, וראיתי ששתית קנקן אחד מלא, ולפי דבריך היית שותה בכל שנה עשרה חצאי קנקנים, וזה א"א שאם ישתה כן ימות, א"ל לא שקרתי כי אין אני אומר על שיעור השתיה, אלא אני אומר על דבר הצווי של מצות השתיה, דאמרו בגמרא חייב אינש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, נמצא הצווי של חז"ל על מצות השתיה הוא עשרה תיבות מן תיבת לבסומי עד הסוף, ואני בכל שנה הייתי מקיים כל העשרה תיבות ההם של מצות חז"ל כולם. ורק בפורים דשנה זאת לא שתיתי הרבה להגיע למדרגה של עד דלא ידע, ורק שתיתי שיעור שאתבסם בו בלבד, ונמצא לא קיימתי אלא שתים תיבות מן הצווי שהוא לבסומי בפוריא, והתשעה תיבות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי לא קיימתי ע"כ. וכן הענין כאן בענין העגל, אותם שחטאו במעשה מהם נהרגו מהם נגפו, והנשארים אין בידם אלא חטא של הרהור הלב, שבעת שיצא העגל באש אפשר שעלה בלבם הרהור לחשוב שיש בו ממש ח"ו, ולכן אלו לא עברו אלא רק על שלשה תיבות דאנכי ה' אלקיך, ושבעה תיבות של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כי בזה הכתוב נצטוו על הרהור, דכתיב על פני ר"ל בלב, אשר רק אצלי גלוי הדבר שבלב וזהו כונת רז"ל שאמרו הטעם שהנשארים הביאו עשרה גרה בעבור עון העגל שעברו על עשרת הדברות, ר"ל דבורים שהם עשרה תיבות של אנכי ה' אלקוך ושל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכמו דנקיט אותו תלמיד חשבון של תרין מעשרה על תיבות לשון הצווי של המצוה, ולא על שיעור המצוה שהיא השתיה

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה'. נ"ל בס"ד בא הכתוב ללמד הטעם שצוה השי"ת שיהיו שוים הכל בנתינת השקלים, שכל אחד יתן מחצית השקל הן עשיר הן דל, שאם היה מצווה שיקחו מכל אחד כפי יכולתו ועושרו היה מסתבב מזה קטטות ומריבות, כי על דבר זה ליקת מכל אחד כפי עושרו צריך להעמיד אנשים מעריכים שיעריכו לכל אחד לתת עליו סך כפי ממונו, ועי"כ באין לידי מריבה, כי העשיר יריב עם המעריכים לומר שקצבו עליו סך יותר מכדי יכלתו, והיה ממילא נולד מזו המצוה מחלוקת ומריבה, והדל שניכר שהוא דל ואין עליו אלא דבר מועט אע"פ שאינו עושה מריבה בשביל עצמו, כי על הדלים אין מניחים אנשים מעריכים אלא הדל הוא מעצמו יביא דבר מועט שהוא שיעור נתינה בדוחק. עכ"ז הוא יריב בעבור קצבות שקצבו על העשיר, כי יאמר המעריכים עשו משוא פנים לעשיר זה שקצבו עליו מאה, והוא ראוי ליתן אלף. או קצבו עשרה והוא ראוי ליתן מאה, ונמצא גם הדלים הם מריבים בעבור קצבות של האחרים שקורין תגר עליהם, וכיון דנולד מהמצוה קטטות ומריבות, אין ראויה להיות נקרא עליה תרומת ה' ואין ראויה להיות