עוד יוסף חי תקסד

מקיים המצות במעשה, אלא לפרקים בעת שתזדמן לידו, או בעת שיגיע זמנה, כי א"א לקיים המצוה שלא בזמנה דאינו כלום הוא, אבל החכם שנקרא חרש שהוא ר"ל חכם בתורה, שלומד בימים ובלילות, הנה הוא מקיים המצות תמיד בימים ובלילות, דכתיב זאת התורה לעולה, כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בין בימים בין בלילות, וכן הוא בשאר מצות דינא הכי דהקורא בפרשה שלהם נחשב לו קריאת התורה במקום מעשה, וידוע דהתורה נקראת אבן, וכן ארז"ל בגמרא דבתרא דף קמ"ה מסיע אבנים אלו בעלי משנה, וז"ש מעשה חרש אבן, כלומר החרש שהוא חכם שעוסק בתורה הנה המעשה שלו תתקיים ותהיה כאבן היא התורה כי מה שלומד בתורה נחשב לו כאלו קיים המצות במעשה, בין בזמנן בין שלא בזמנן, בין בימים בין בלילות, אך צריך שיעסוק בדבר אמת שהוא חותמו של הקב"ה, וכמ"ש בגמרא דאנשי כנה"ג נפל להו פתקא משמייא, דכתיב בה אמת, משום דחותמו של הקב"ה הוא אמת, וז"ש פתוחי חותם הוא האמת שהוא חותם של הקב"ה, תפתח את שתי האבנים, הם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שכל אחת נקראת אבן. אי נמי שתי האבנים הם שני דלתי"ן של שם שד"י ושם אדנ"י, שפגם בהם אדה"ר וחוה, בסוד הנחש השיאני שנשאר ש"י ואנ"י, וכנגדן היא מ"ם של למרבה המשרה שהיא סתומה, ולעתיד תקצץ באלכסון ותהיה שני דלתי"ן של דוד הע"ה, וכתב הרנ"ש ז"ל על זה רמז כתוב לשקוד על דלתותי יום יום, וידוע שהאותיות נקראים בספר יצירה בשם אבנים, אי נמי שתי האבנים קאי על אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ב"ה, כי בגלות אין השם שלם דכתיב כי יד על כס יה, ואמר על שמות בני ישראל כלומר למשוך מהם שפע בצינורות של ישראל שהם שמותם, כי ידוע דאותיות השם של כל דבר הם צינורות, שבהם ישתלשל השפע לאותו הדבר, ולז"א תפתח את שתי האבנים שהם ב' אותיות ו"ה שבשם וכן שתי איתיות דל"ת דשם שד"י ושם אדנ"י, על שמות בני ישראל שהם צינורות השפע שלהם, שיתמלאו שפע מן אותיות אלו, ואין הכונה שישפיעו בהיותם עומדים לבדם שנפרדים מן עיקר השם, אלא ישפיעו בהיותם מוסבות, פירוש מחוברים ומסובים בעיקר השם דהיינו אותיות ו"ה מוסבים ומחוברים בשני אותיות י"ה, שבזה יהיה השם שלם וישפיע בשלימות שלו, וכן שני דל"ת הנז' יהיו מסובים ונשענים ומחוברים באותיות ש"י, ובאותיות אנ"י, שיהיה שם שד"י ושם אדנ"י שלם, ועל ידי התחברות זו אז משבצות זהב הם הגבורות תעשה אותם, ר"ל תתקן אותם, כי עשיה היא לשון תיקון, כמו בן הבקר אשר עשה, והכונה על המיתוק שיתמתקו בחסדים

ועוד נ"ל בס"ד, לרמוז מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים, והוא כי השתיקה בעת הריב עושה תועלת וטהרה מן העונות, דארז"ל הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ועוד ארז"ל תולה ארץ על בלימה זה הבולם פיו בשעת מריבה, והיינו שיהיה כאבן שאין לה פה, כן הוא אין לו פה לדבר, כי פיו הוא סתום וחתום שאין לו דבר להשיב, וכמ"ש דוד הע"ה ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות, וכן אמר עוד ואני כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, וזהו עיקר השבח של השתיקה שיהיה כאבן שהכל דורסין עליה, ואין לה פה לצעוק ולהתרעם, ובעל מדה זו נקרא חרש, שהוא פקח לעשות תועלת לעצמו בנקיון נפשו, בדבר קל זה שהוא מדת השתיקה באופן כזה, וזהו מעשה חרש החכם מעשה התועלת של עצמו הוא שיהיה כמו אבן. שהכל דורסין עליה ואין לה פה לצעוק, ואין השתיקה משובחת אלא בזאת אבל בדברי תורה לא תשתוק, וזהו פתוחי חותם הוא הפה שלך שאתה חותם פתחו בעת מריבה, תפתח את שתי האבנים, ר"ל בתורה שבכתב ותורה שבע"פ, הם על שמות בני ישראל מוסבות, דאמרו חז"ל אין לך אדם מישראל שאין לשמו רמז בתורה, משבצות זהב הם מדות שהתורה נדרשת בהם, שהם משובצים זה בזה, תעשה אותם לדברים של התורה

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. נ"ל בס"ד דארז"ל מעיל מכפר על לשה"ר, יבא דבר שבקול ויכפר על קול, ונרמז בשם המעיל כי תכלית של אותיות מעיל דהיינו סוף שלהם באלפא ביתא, הוא הוא אותיות פנכם, כי אחר מ"ם יש נו"ן, ואחר נון יש פ"ה, ואחר יו"ד יש כ"ף ואחר למ"ד יש מ"ם, הרי אותיות פנכם, והמספר לשה"ר פוגם בפנים שלו, והתיקון של כל דבר וכל אבר נעשה כתר ועטרה לאותו דבר ואותו אבר, וכמ"ש רז"ל על עוה"ב צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והיינו התיקונים שעשו בחייהם נעשים עטרות להם, וז"ש את מעיל האפוד תיקון שיהיה כליל לתכלית של אותיות המעיל דהיינו עטרה וכתר לפנכם שנפגם בעון לשה"ר, ועתה ע"י המעיל נעשה תיקון שיהיה כליל על פנכם

והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון מהר"ר יהונתן ז"ל, עמ"ש רז"ל שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, פירוש שנים שהם הפה והמוח שנכנסו להתפלל ביחד בתפילת העמידה, וקדם אחד מהם הוא הפה ויצא, כלומר יצאה מחשבתו לשוק לחשב בדברים של מקח וממכר שיש לו בחנותו בשוק קודם שגמר פיו את התפלה, ה"ז טורפין לו תפלתו בפניו עכ"ד, וז"ש והיה פי ראשו בתוכו, המחשבה שהיא בראש וגם מתהוויה ונעשית בראשונה, דקודם שאדם מדבר בפיו חושב מה שרוצה לדבר, ומלת פי הוא ר"ל חלק כמו והיה פי שנים ברוחך אלי, דהיינו חלק ראשו שהוא המחשבה בתוכו, שלא תצא לשוק לחשוב בענייני השוק, אלא תהיה עצורה בתוכו בעת אשר שפה יהיה לפיו סביב, ר"ל בעת אשר שפתותיו מרחישין בתפלה, את זה לא יקרע דבור התפלה אלא יעלה שלם ויתקבל ברצון. אי נמי שפה יהיה לפיו, שפה מספר שכינה שתשרה שכינה בפיו, כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, מעשה אורג קרינן אורג בואו, כי החולם משמש במקום וא"ו, וקרי בה אור ג' רמז לשלשה תפילות שהם שחרית מנחה וערבית, שכל אחת יש לה מדרגת אור בפ"ע, אז כפי תחרא יהיה לו, שתתחזק התפלה בכפל שהיא החזרה של העמידה, ולא יקרע דבור התפלה שלו, אלא יעלה ויתקבל ברצון

ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני. נ"ל בס"ד לרמוז כי הפעמון הוא רמז לבעל הלשון המקשקש כפעמון, וזה עושה מזהב, כי אותיות זהב הולכים וחסרים במספר דאות ז' שבעה, ואות ה' חמשה, ואות ב' שנים, דבעל לשה"ר הוא הולך ודל בעיני בני אדם, ובעיני אלו המספר להם, וגם זהב בהפוך אתוואן הזב, כי הפוגם בברית הלשון פוגם בברית המעור בקרי שהוא מכוון כנגדו, ואצל הפעמון הרומז לבעל עושה רמון העשוי משלשה מינים, לרמוז לבעל הלשון הרמוז בפעמון שיסתכל בחומר האיסור, שהוא מגדיל עונות כנגד ג' עבירות שהם ע"ז וג"ע וש"ד, וכנז' בגמרא דערכין פרק ג', ועוד עושהו מן ג' מינין לרמוז על הפגם של לשה"ר, שגורם לסלק הארת בחינות הרמוזים בשלשה אותיות השם, שהם יה"ו מן המלכות שה"ס ה"א אחרונה: