עוד יוסף חי תקנט

חרטתו ועזיבתו דומה לחרטה ועזיבה של הנער בדברים הסכליים שהיה לו, שהם חרטה ועזיבה גמורה מלב ונפש, ולא תהיה משפה ולחוץ, ועל זה אמר כי נער ישראל ואוהבהו, ר"ל אם נוהגין בדרך התשובה כנער שהוא מתחרט ועוזב עניינים השטותיים שלו מלב ונפש, אז אהיה אוהב אותם ע"י התשובה שיהיו חוזרין ונראין ומקובלים ורצויים, וע"ד הטעם הזה עשה הכרובים בבית ק"ק בצורת נער, להעיר לב ישראל בזה המאמר של הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו

ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. הקשה הרב אור החיים ז"ל, והלא כבר אמר קודם זה ונתת אל הארון את העדות, ולמה חזר ושנה דבר זה כאן, ועוד י"ל דקדוק גדול למה בתחלה אמר לו ונתת אל הארון, ועתה אמר ואל הארון תתן לשון עתיד, ולא אמר לו בלשון הקודם ונתת ששינה הלשון באחרונה. ונ"ל בס"ד, ואקדים לתרץ עוד דקדוק אחר, והוא למה הוצרכה הכפורת לכסות את הארון, והלא הארון עצמו הוא עשוי בשביל כסוי שמכסה בו את הלוחות שבתוכו, ועוד והלא יש כסוי בלא"ה לארון עצמו בפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים, ולמה הוצרך לכסוי בפרוכת, זו ג"כ. ונ"ל בס"ד טעמו של דבר, ואסביר אותו בעזה"י ע"פ מעשה באחד גביר שהיה חכם גדול ועשיר מופלג, והיה דרכו ללמוד בביתו בחדר מדרשו מן הבוקר עד הצהרים, ויסעוד סעודות ויצא לשוק לבית המסחר שלו, והיה לומד עמו כל יום חכם אחד גדול בחכמה, ולומדים יחד גמרא עם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ונושאי כליו חק ולא יעבור, וזה הגביר היה לו בת אחת חריפה ובעלת שכל גדול להפליא, ושכר לה אביה מלמד ת"ח חשוב שיבא כל יום לבית אביה, וישב בחדר המיוחד לה ללמדה מקרא כל התנ"ך כולו עם ביאור רש"י ורד"ק, וגם חכמת הדקדוק שיש במקרא, ולא רצה שתלמוד תורה שבע"פ שהוא תלמוד בבלי וירושלמי כלל, ושיער אביה בדעתו כי צריך לה שתי שנים עד שתשלים למודה בתורה שבכתב בביאור המקרא ובדקדוק שבו, על כן שכר את החכם ההוא המלמד בעד שתי שנים בחמשים זהובים, ונתן לו כל שכרו במוקדם, בתנאי שיבא כל יום בחצר הפנימי שלו לחדר בתו ללמדה המקרא, והאב חדר מדרשו היה בחצר החיצון ואינו נכנס ורואה בחדר בתו שלומדת בו, כי בטוח הוא בזה המלמד שיעשה מלאכתו באמונה, ויבא כל יום ללמד את בתו כאשר התנה עמו, וכן עשה החכם ההוא מלאכתו באמונה, והיה בא כל יום לחדר הבת ומלמדה תורה, אך להיות כי הבת ההיא היה לה שכל נפלא וחשק נפלא, השלימה לימוד המקרא עם ביאוריו ועם חכמת הדקדוק שבו בשבעה חודשים, וזה החכם המלמד שהיה שכור לשתי שנים וכבר קבל שכר השתי שנים כולו במוקדם, התחיל ללמדה בתורה שבע"פ משנה וגמרא, והיא לרוב חדוד שכלה המופלא היתה קולטת הלימוד של הגמרא ותוספות ומתחכמת בו מאד. והנה אחר שעברו שנה אחת ואחד עשר חודש ימים ששכר לה אביה את זה החכם המלמד אותה, עלה בלב אביה לבא החדרה אצל בתו בעודה לומדת לראות אם השלימה לימוד המקרא כאשר התנה עם המלמד ללמדה, וימצא יש בידה גמרא ולומדת עם המלמד סוגיא עמוקה שם, ויתפלא על הדבר הזה ויאמר להמלמד מה זאת, ואיך הגיעה למדרגה ויענהו המלמד מחמת חדוד שכלה וחריפות שלה, כל לימוד המקרא אשר התנית עמי ללמדה כבר השלימה אותו בשבעה חודשים, ואני כבר נשכרתי לכ"ד חודשים וקבלתי שכרי, הוכרחתי לבא כל יום ללמד אותה בגמרא, וגם לימוד זה קולטת אותו בדרך נפלא כאשר אתה רואה עתה במדרגה זו, ויצחק אביה ויאמר להמלמד עד כאן תחום שבת, הן אמת כי אני שכרתיך לכ"ד חודשים וקבלת שכרך משלם, ועתה אתה חייב לי עוד חודש אחד, אני מוחל לך ותלך לביתך לשלום, ולא תטרח לבא פה עוד ללמד את בתי, ונתן לו המלמד שלום והלך לו ותאמר הבת לאביה מה זאת עשית עמי, אני הייתי חושבת כשתראני שהצלחתי בלימוד תשכור אותו עוד שתי שנים אחרות, ואתה עשית להפך שדחית אותו ממני ומחלת לו החודש שהוא חייב לבא בו ללמדני תורה, ויאמר אביה, בתי חמדת לבי למה את צריכה ללמוד תורה שבע"פ, וכי את בן שיושב בבהמ"ד ועוסק בתלמוד עם החכמים, והלא אשה את ואחר ארבעה שנים תגיעי לפרק הנשואין כמנהג אנשי העיר להשיא הבנות כשהם בנות י"ח שנים, ואז אני אשיא אותיך ותהיו תחת רשות בעליך, ותטפלי בעסקי הבית והריון ולידה וגידול בנים, ולא יהיה לך פנאי ללמוד תורה שבע"פ, ומה שאת לומדת עתה ישתכח ממך, והלואי שיהיה לך פנאי שתלמדי מקרא ביום שבת שהוא יום בטלה. ולא ערבו לבת דברים אלו של אביה, אך שתקה ולא דברה כלום לפניו, כי נפשה חשקה בתורה, ותאמר בלבבה אני אהיה כמו ברוריה אשתו של רבי מאיר שהיתה בעלת תורה כאחד התנאים שהיו בזמנה, ותחשוב לבא כל יום תוך חדר אחד העומד בצד החדר של הלימוד שלומד בו אביה בכל יום עם חכם אחד, והיה חלון אחד נמוך עומד בכותל המפסיק בין שני החדרים, והיא נכנסה בחדר זה שפתחו פתוח מצד אחר, וישבה סמוך לאותו חלון במקום נסתר באופן שאין אביה ואותו חכם רואין אותה, ותקח מן מדרש אביה גמרא והרמב"ם כמו הגמרא שלומדים אביה והחכם, כי יש במדרש כמה תלמודים כפולים לחמשה וששה, והיתה שומעת כל מה שהם מקשים ומתרצים ומפלפלים מדעתם, ומספרי המפרשים, כי ישיבתם היתה סמוכה לחלון, ולא נדח ממנה נדח, והיתה קולטת הדברים כולם מרוב שכלה, עד שנתחכמה יותר מהם, ולא היה שום אדם מבני הבית יודע בדבר זה, אפילו אמה, כי היתה חושבת שהיא יושבת בחדרה ועוסקת בלמודה, ורק בזמן הסעודה תבא ותשב על שלחן אביה לאכול, ואין אביה מרגיש בכל זאת

והנה אחר הרבה שנים שהיא היתה מורגלת בדבר זה, נזדמן יום אחד כשהיה אביה ואמה יושבים על השלחן בצהרים, והיא ג"כ היתה יושבת שם, נכנס המשרת ויאמר לאביה איש גר בא מן הדרך עתה עומד על הפתח ומבקש רשות לבא לראות אותך, ויאמר יבא, ויכנס ויעמוד לפניו, וקודם שדבר האיש הזה עם הגביר, שאל אותו הגביר מה שמך, ויענהו אני חיים חיים בן שלום ויחשוב הגביר בדעתו איך נקרא בשם כפול, אך ודאי אביו נפטר קודם שנולד וקראו אותו חיים על שם אביו כנהוג, וישאלהו עוד מאיזה עיר אתה, ויענהו מעיר מולדתיך, ויאמר לו שלום פלוני בן פלוני החונה שם, ויענהו ראה אחר הרמונים, והיה בשלחן שלפניהם קערות שיש בהם רמונים ותפוחים וענבים ועוד שאר מיני פירות הרבה, אך הקערה שבה הרמונים היתה מונחת בסוף השורה שבשלחן, ואין אחדיה קערה אחרת, אבל באחוריה היה קערה של תפוחים וחשב הגביר בעה"ב שעליה רומז לו זה האיש, וחשב כיון ששאל אותו על שלום פב"פ והוא כבר נפטר, לא רצה לומר בפירוש שנפטר אלא רמז לו בתפוחים, כלומר תפחה רוחו שכבר נפטר. אח"כ אמר לו הגביר בעה"ב למה באת אצלי ומה תבקש, ויענהו עתה באתי מן הדרך ואין לי מעות לקנות אכילה, כי כיס המעות שלי נפל ממני בדרך, על כן בא אצלו לבקש ממנו שנים או שלש דנרים מנדבת לבו כדי לקנות בהם אכילה לצורך היום והלילה ולמחר, והגביר בעה"ב לא היה כיס המעות שלו בתוך