עוד יוסף חי תקנח

ועוד תעשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, דהיינו שתברא עוד מלאך אחר מן מצות האהבה שאתה אוהב לזה העני שאתה נותן לו ממון ומפייסו ג"כ, ובזה נודע שיש לך אהבה עמו, וזו היא מצוה בפ"ע שישראל הם מצווין להיות אוהבין זא"ז, ואתה גורם ממילא שגם העני אוהב אותך, ונברא ג"כ מלאך אחד מן מצות האהבה שלו, וכמ"ש המפרשים על פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', פרוש אם אתה אוהב לרעך ודאי גם הוא יהיה כמוך שאוהב אותך, והרי כאן ב' אהבה אחת מצדך ואחת מצידו, יבזה נשלם מספר שם הוי"ה, כי ב"פ אהבה עונה מספר הוי"ה, ולז"א אני ה', וכן כאן אמר ועשה כרוב אחד, ר"ל מלאך אחד מקצה מזה, דהיינו מן אהבת הלב שלך, יוכרוב אחד מלאך אחר מקצה מזה, מן אהבת לב העני, ואלו המלאכים נחשבים ג"כ תולדות של מצות הצדקה שהיא הכפורת כדאמרן, כי ממנה נסתבב מציאותם ולידתם, ולז"א מן הכפורת תעשו את הכרובים האלה על שני קצותיו, ר"ל שני קצותיו של הלב שלך ושל העני אשר בו קשורה אהבה כפולה משלך ומשלו, והיו הכרובים האלה שנבראו מן האדמה פורשי כנפים למעלה, שיהיו מקבלים שפע משם הוי"ה שעולה מספר ב"פ אהבה, סוככים בכנפיהם על הכפורת שהיא מצות הצדקה, שקראה הכתוב בשם כפורת כדאמרן, שע"י השפע שמקבלים משם הוי"ה ב"ה מגינים על מצות הצדקה שלא תשלוט בה הקליפה לינק ממנה, ופניהם איש ואל אחיו להמליץ זכות על בעל הצדקה, כי הם נבראו מן אהבה שבלב, וכתיב בלב כמים פנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם, ולכן אמר עליהם ופניהם איש אל אחיו, ואל הכפורת זו הצדקה יהיו פני הכרובים להאיר אליה

והנה לפי פשוטן של דברים צריכין אנחנו לדעת מה טעם יש בעשיית הכרובים, ולמה צוה השי"ת להכניסם שם לפני ולפנים במקום המיוחד להשראת שכינה, ציור הגוף ולא דמות ותמונה, ולא עוד, אלא שהציור הזה אסור להניחו חוץ לבית קדשי הקדשים בהיכל או בעזרה, ולמה שם שהוא מקום המקודש ביותר מותר להניחו, ומצוה יש בהנחתו שם. ונראה ישוב הענין הזה הוא כך, כי שם במקום קדשי קדשים שורה אור השכינה, ומונח שם הארון שבו הלוחות שבהם כלולה כל התורה כולה, להורות דקב"ה ואורייתא כולה חד, וצוה ג"כ שיניחו שם כרובים שהם צורת זכר ונקבה הרומזים על כל ישראל זכרים ונקבות, להורות כי קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד, וכמ"ש בתקונים כי אין שם במקום ההוא אלא רק אור שכינתו יתברך, וכבוד התורה בארון אשר בנס הוא עומד, וכבודן של ישראל בכרובים אשר גם הם בנס עומדים, כמ"ש רז"ל בגמרא ארון וכרובים בנס עומדין, וצוה השי"ת בכך להודיע מעלתם של ישראל, ועי"כ שידעו ישראל מעלתם וכבודם ישתדלו כל או"א בתורה ומצות כדי להדבק בכל מקום שהם עומדין, וכמ"ש ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום, ולכן אסור לעשות כרובים במשכן ובמקדש חוץ מבית ק"ק, כי רק שם בפנים יש טעם בהנחתם כאשר אמרנו, ואבל במקום אחר נראה כעושה דבר אחר ח"ו במקום הקודש

ובזה יובן בס"ד הטעם שהכרובים היו עשויים בצורת נער ונערה, דלכן נקראו כרובים שהוא ר"ל כרביא, וקשה למה לא עשו אותם צורה של גדולים מאחר שהם רומזים לישראל, אמנם יובן הטעם ע"פ מה שפרשנו בס"ד בפסוק כי נער ישראל ואוהבהו, והכונה היינו דארז"ל צריך האדם לעשות תורתו עיקר כל צורכי הגשמיות טפלים, ודבר זה הוא מצוי ונהוג בנער בדרך טבעי, כי הנער רוב זמנו הוא יושב בבית הספר ללמוד תורה, שאין לו עסק בגשמיות הן מלאכה הן משא ומתן, ומעט זמן ביום ובתחנת הלילה יש לו להשתעשע כרצונו וחפצו הגשמיי, וכל זה מצוי בנער בדרך טבע, וכן ראוי להיות אצל הצדיקים, שגם בגודלם בשנים יעסקו ברוב הזמן שלהם בשעות היום ובשעות הלילה בעסק התורה, שיעשו זה העסק עיקר, ושאר עסקם הגשמיי שהם מוכרחים לעסוק בו יהיה כפל, שלא יעבור בזה העסק אלא זמן מועט, ונמצא הם יכופו חומרם להתנהג בזמן שלהם במנהג הטבעי של הנער, וכתבו המפרשים שזהו הטעם שלפעמים בקראים הצדיקים גם בגודלם בשם נער, וכמו שמצינו ביצחק אע"ה שהיה בן ל"ז וקראו אביו בשם נער, דכתיב ואני והנער נלכה עד כה, וכן בנימין היה בן ל"ה שנים ויותר, וקראוהו אחיו בשם נער, והטעם כי עדיין לא היה להם עסק בעסקי הגשמיות, כי אם רק עסק התורה, והרי הוא נוהג כנער שכל עסקו ביום כולו הוא בבית הספר ללמוד תורה. ובזה מובן בס"ד הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו, פירוש מתנהגים כנער שכל עסקו בתורה, כן הם יהיה כל עסקם בתורה ומלאכתם נעשית ע"י אחרים, ועל כן ואוהבהו. ובזה מובן ממילא מה שצוה השי"ת להניח צורת זכר ונקבה בבית ק"ק, שהם רומזים על ישראל בצורת נער ונערה, ללמדינו כאשר הגיד בכתוב כי נער ישראל ואוהבהו, והיינו שהם אהובים אצלו אם יעשו עסקם בתורה המונחת בארון עיקר, שיבלו כל ימיהם וזמנם בעסק התורה כמו הטבע המצוי אצל הנער שכל יומו הוא בבית הספר

ועוד י"ל בס"ד הכונה של פסוק כי נער ישראל ואוהבהו, היינו כי ישראל אע"פ שחוטאין אין נדחין ח"ו, אלא חוזרין ונראין ומקובלים ורצויין לפני הקב"ה ע"י התשובה, אשר עיקר שלה הוא חרטה ועזיבת החטא, אך אין החרטה ועזיבת החטא של התשובה מקובלת ורצויה אא"כ תהיה אמיתית מלב ונפש, שאם תהיה משפה ולחוץ אינה מקובלת, וכמ"ש יען כי נגש העם הזה בפיהם ובשפתם כבדוני ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא וכו'. והנה תמצא בנער עניינים של שטות וסכלות ומנהג ריק ומגונה, והוא מתחרט ועוזב דרכים אלו באמת מלב ונפש, דהיינו תחילת ביאתו לעוה"ז אוהב לינק חלב מדדי אמו, ואין לו עריבות בשום מאכל טוב כאשר יערב לו חלב אמו אפילו אחד מששים, ובוכה הרבה בזמן שגומלים אותו, אך אחר חדשים אחד או שתים או יותר מתחרט על תאוה זו שהיה לו בחלב אמו, ועוזב אותה מלב ונפש, גם יש לו מנהג שוטים שיתאוה לחתיכת זכוכית מבהקת אע"פ שהיא קטנה ומושלכת באשפה, ואצלו שוה זו סך גדול והוא מקבץ חתיכות קטנות מאלו, ושומר אותם אצלו, ואחר שיגדל יוסיף דעת ויראה שגם זה הבל וריק, ודעת שוטים היה לו, בזה, ומתחרט על העבר ואינו חוזר עליהם מכאן ולהבא, ואח"כ ימצא אצלו כסלות שיהיה לו תאוה ושמחה לרכוב על המקל תמורת הסוס, ולרקד ולדלג ולעלות על העמודים ועל זיזין וכותלים, ולעמוד ערום בפני בני אדם, ואחר כך יגדל וירגיש שכל עניינים אלו שטות הם, ומתבזה בהם, ולכך מתחרט על מנהגו הקדום בזה ועוזב כל זה עזיבה גמורה מלב ונפש, וכן עזה"ד ימצא אצל הנער כמה פרטי עניינים של כסלות שהוא מאליו מתחרט עליהם אח"כ, ועוזב אותם מלב ונפש, וכן הענין אצל הגדול החוטא שבאמת כל החטאים הם ענין שטות, וכמ"ש רז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, והשב בתשובה מתחרט על דרכיו המקולקלים ועוזב אותם הנה גם הוא צריכה להיות