עוד יוסף חי תקנה

חלקים שהם מחשבה וכונה ודבור ומעשה שהם רמוזים בשמו יתברך, דהמחשבה ה"ס יוד שבשם, וכונה ה"ס הא ראשונה ודבור שהוא קול ה"ס אות וא"ו והמעשה ה"ס הא אחרונה, ולז"א לי לשמי

ובאופן אחר נ"ל בס"ד מה שקרא את נדבת המשכן בשם תרומה, כי הכתוב אמר צדיק ה' צדקות אהב, ופרשתי בס"ד אומרו צדקות לשון רבים, דמיעוט רבים שנים, שיש שני מיני צדקה אחת היא החיוב שהוא מעשר את ממונו ונותן אחד מעשרה, והב' מדת חסידות שהוא חומש, דאחר שהפריש אחד מעשרה שהוא החיוב יפריש עוד אחד שיהיה לחשבון חומש, וכמ"ש יעקב אע"ה, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שתי מעשרות, ולז"א צדיק ה' צדקות אהב, והיינו אוהב שיעשה האדם שתי מיני צדקות אחת של חיוב ואחת של חסידות, והנה אותיות צדקות עולה מספרם ת"ר, ועוד צריך האדם כשיעשה צדקה לא יתגאה אלא יהיה לו מדת ענוה שנקראת מה, וכל זה נרמז באותיות תרומה שהיא מורכבת משני תיבות שהם ת"ר ומ"ה, דהיינו שיהיה לו צדקות שהם תר, וגם ענוה שנקראת מה

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. י"ל הול"ל תקחו את התרומה כדנקיט בראש הפסוק ויקחו לי תרומה, וכן בפסוק שאחריו וזאת התרומה, ועוד לא הול"ל תקחו את תרומתי כלל, מאחר שאמר בריש הפסוק ויקחו לי תרומה. ונ"ל בס"ד ע"ד מ"ש באותו עשיר שהיה נדיב לב ולא ישיב פני גבאי או עני ריקם, אלא יתן צדקה בשפע ובהרוחה תמיד, והיה דרכו קודם שיתן הצדקה אומר בלחש פסוק לך ה' הגדולה והגבורה וכו' עד ובידך לגדל ולחזק לכל, וכונתו היתה בזה לרומם שמו יתברך אשר ממנו קבל הממון הזה שהוא נותן לצדקה, ולא משלו הוא אלא משל הקב"ה, וכן אמר דוד הע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ולז"א כאן מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, לשון התרוממות, שבעת שנותן לכם נדבתו הוא מרומם אותי להורות כי הכל הוא שלי, ומשלי הוא מביא ונותן, ונמצא מלבד שאתם מזכים אותו במצות הנתינה אתם מזכים אותו גם במצות ההתרוממות שהוא מרומם ומשבח אותי

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. קשא מלת אשר נראה לשון יתר וסגי לומר בקיצור, וזאת שתקחו מאתם זהב וכסף. ונ"ל בס"ד כי יש עשיר כשבאים גבאי צדקה אצלו לבקש ממנו נדבה בעבור מצוה נחוצה ונצרכת מאד, דקודם הכל צריך להרבות שיחה עמו בשבח אותה המצוה שהם גובים בעבורה, כדי שיהיה לבו נוטה להתנדב, ויש עשיר כשיבואו אצלו גבאי צדקה לגבות ממנו בעבור איזה מצוה נחוצה ונצרכת מאד, לא יצטרכו לדבר כלום בשבח המצוה, אלא אדרבה הוא משבח אותם שהם מזכי את הרבים במצוה, ואומר להם גדול המעשה יותר מן העושה, מה צפון לכם ומה טמון לכם שאתם טורחים בעבור מצוה יקרת הערך הזאת, והוא מרבה בשבח המצוה ונותן להם נדבת לבו בהרווחה, הנה ודאי יש לנו להעיד על זה שהוא נותן מלב ונפש ואין לו פניה ואין לו יוהרא, והיא רצויה לפני הקב"ה בתכלית. והנה אשר הוא לשון שבח, כמו באשרי כי אשרוני בנות, וז"ש להגבאים וזאת התרומה שהיא רצויה לפני, והיינו אם אשר הוא השבח של התרומה הזאת תקחו מאתם, הם המתנדבים, ולא שאתם צריכים לשבח המצוה לפניהם, אלא אדרבה הם ישבחו אתכם על אשר אתם מזכים אותם לקבל מידם הנדבה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם נ"ל בס"ד, דידוע שכל הדברים הגשמיים שהם כלים של כסף ושל זהב נעשו למשכן השי"ת, לא מבעיא שמונה בגדים של כה"ג, אשר כל אחד מכפר על עון חמור פרטי, ולא מבעיא כלים שהם קודש קדשים, שהם מנורה ושלחן ומזבח, שכל א' עושה תיקון ופעולה בדבר השייך לעניינו, אלא גם שאר כלי שרת הנמצאים במשכן והמקדש כולם עושים פועל טוב ותיקון עצום ורב בדברים הרוחניים, ואע"פ שגוף הכלי הוא כסף וזהב שהוא דבר גשמי, יען כי אור הקדושה נכנס ונבלע בו, והוא אליו כמו הנשמה לגוף האדם, שע"י התחברות הנשמה בקרבו שהיא חלק אלוה ממעל, הנה הוא עושה פועל עצום ונורא, וכן הוא כלי המשכן והמקדש אור קדושה עצור ובלוע בהם, שהוא כמו הנשמה בתוך הגוף ממש

וכאשר מצינו דבר זה מבורר בענין הציץ של כה"ג, שהניחו נ"נ הרשע בתוך הפה של הצלם, שעליו נתנבא ירמיה בסי' נ"א ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גוים דהפסוק הזה מרמז לפי דרכו על הצלם של נ"נ הרשע, והוא דאיתא בספר מנות הלוי ז"ל דף ז' בהקדמה שכתב וז"ל, וגדולה מכולם במדרש חזית בפסוק אעלה בתמר וזה לשונו, וכמה היה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו לית אנת סגיד לצלמא דריכא ליה ואית ביה ממשא, תא חמי מה הוא עביד ואת מגרמך סגיד ליה, מה עשה אותו רשע נטל ציצו של כה"ג ונתנו לתוך פיו של הצלם, וכינס כל מיני זמרא, והיו מקלסין קודמוהי, והוא אומר אנכי ה' אלקיך, כיון דחמא דניאל כן, אמר ליה לית את יהיב לי רשותא למיסק ולמנשק הדין צלמא דידך על פומיה, א"ל ולמה על פומיה, א"ל דהוא טעים משתעי, מיד נתן לו רשות וסליק, מדסליק אישתבע לציצא, א"ל בשר ודם אני ושלוחו של הקב"ה אני, אלא הזהר שלא יתחלל בך שם שמים, וגוזר אני עליך שתבא אחרי, בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו. מדנחית הוו מתכנשיין כל מיני זמרא והוו מקלסין קודמוהי ולא הוה עבד כלום, באותה שעה הפילה הרוח את הצלם ע"כ. וכתב הרב ז"ל וצריכין אנחנו לומר שדבר זה היה אחר ענין חנניה מישאל ועזריה, כי בכל זאת לא שב נבוכדנצר מדרכו הרעה, והיה מפתה לדניאל כמדובר, ודברים נראים הם, עכ"ל

נמצא קדושת כלי הקודש וכוחם ופעולתם הוא תלוי באור העליון העצור בקרבם, כמו הנשמה בתוך הגוף, ולכך הציץ בעוד נשמתו בקרבו היה פועל וקורא אנכי ה' אלקיך להעיד על יחודו יתברך, בהיותו מונח תוך פיו של הצלם להעיר אוזן השומעים העומדים שלא יטעו בצלם, ואותו רשע היה מראה ומטעה לאותם העומדים שם, לחשוב שהצלם אומר כך, ובא דניאל ע"ה, ונשקו בכונות הידועות לו והוציא את הנשמה אשר בקרבו על ידי כונותיו, ונשאר גופו של הציץ חתיכה של זהב בלבד כגוף בלא נשמה, ואז לא יש בו כח לדבר כבראשנה, דאין הגוף מדבר בלא נשמה בקרבו

ומזה תקיש ותבין לכל כלי הקודש אשר במשכן ולכל בגדי כה"ג, שהם עושים פעולות נשגבות, הכל הוא ע"י אור שכינתו יתברך, העצור בקרבם כמו נשמה בתוך הגוף

אך דע כי במה יכולים בני אדם להמשיך נשמה זו תוך גופי הכלים האלה, ושאר כלי שרת שהם עשוים מדברים גשמיים שהם כסף וזהב ותכלת וארגמן וכיוצא בהם, הא ודאי שכל זה היו עושים על ידי כונתם שהם מכוונים במעשיהם לשמו של הקב"ה, ובזה הכונה ממשיכים אור השכינה על מעשה ידיהם, וכמ"ש רז"ל במדרש אמר להם מרע"ה לעושי המלאכה של המשכן, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו, והדברים מבוארים יפה ואין צורך לפרשם: