עוד יוסף חי תקנג

במה גדול כחו שיהיה שמו נכתב בפנקס העליון קודם שמי, והלא הוא נתן שלשה דנרים כסף, ואני נתתי מאתים דנרי זהב. ויאמר לו הזקן הן אמת שאתה נתת סך רב שהוא סך מאתים דנרי זהב, הנה הגיע פחת למעלת המצוה שלך מצד ג' דברים והם הא' שאתה מתפאר בלבך בעבור גודל הסך הרב הזה שנתת ושמח מן החשיבות שמגיע לך מזה, והב' שזה החולה אשר פזרת בעבורו סך רב כזה תמיד תהלתך בפיו ובפה אשתו ובניו, ומשבחים ומפארים אותך ומברכים אותך, והג' מגיע לך כבוד גדול מבני אדם ששמעו וידעו שפזרת סך מאתים זהובים בשביל זה שהחיית אותו בהם, ומכבדים אותך בעבור זה, שמגיע לך מהם כבוד וחשיבות ומעלה משא"כ זה העני שנתן שלשה דנרים אין נדבתו חשובה בעיניו כלום שיתפאר בלבו בעבור זה, וגם מן החולה אינו מגיע לו התפארות ושבחים ותהילות וטפוס של ברכות, כי במה נחשבים שלשה דנרי כסף, והוא לא נודע לו שבזה היו תלויים חייו, ולא ידע שהיה מסוכן מבפנים, ורק בזה היתה הצלתו וחיה, וגם מן אנשי העולם לא הגיע לזה שום כבוד וחשיבות ומעלה מצד גוף הנדבה שהיא רק שלשה דנרי כסף, ולא מצד סיבת הרפואה של החולי כי אין מי שיודע מה היה לו בפנים, ולא ידעו שהיה בו הכנה, והיתה חיותו תלויה בסמים אלו, על כן לא נפחת ממעלת מצותו כלום, ולכך עלה במעלה עליך שנכתב שמו למעלה משמך, ע"כ

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ר"ל אם כסף שהוא דבר חשוב תלוה את עמי, אע"פ שנדבתך היתה סך מרובה אל תתפאר בעיני עצמך ואל יגבה לבך בזה המפעל הטוב שהיה על ידך, יען כי לפעמים יזדמן כי את העני ימצא המפעל הגדול הזה שהיה עמך, שגם הוא עושה פועל טוב בפרוטות שלו כמו הפועל הטוב שעשית אתה ברבוי הכסף שלך, וכמו אותה המעשה שזה החיה נפש בשלשה דנרים כאשר החיה הגביר את הנפש במאתים דנרי זהב, וז"ש הכתוב במשלי מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו, דהיינו לפעמים מתן אדם ר"ל מתן אפילו כל שהוא ירחיב לו המפעל הטוב, שיהיה סיבה להחיות נפש אחת, וכאשר היה במעשה הנז' שבשלשה דנרי כסף החיה נפש אחת, ולא עוד אלא לפני גדולים ינחנו, דהיינו שנכתב שמו למעלה מן הגדולים שהם גדולים בממון, שהתנדבו מתנה מרובה כזה שנכתב שם בעל השלשה דנרי כסף למעלה מבעל שני מאות דנרי זהב

או יובן בס"ד, אם כסף לשון בושה, אם ראית חבירך בוש מלקבל צדקה, תלוה תתן לו בדרך הלואה, וזהו תלוה את עמי ולא תדבר עמו בגאוה כעשיר המדבר עם העני, אלא את העני עמך, ר"ל מנהגו של העני שידבר בדרך ענוה ושפלות יהיה מנהג זה עמך שלא תתנהג כמשפט ומנהג העשיר, אלא כמשפט ומנהג העני ככתוב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות

אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשבנו לו. י"ל כפל הלשון דנקיט חבול תחבול ועוד אומרו עד בא השמם, והול"ל עד הלילה תשיבנו, ולמה תלה הדבר בשמש. ונ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש בהפר שער בת רבים בפרשת בהר, מעשה היה בימי הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל, שמת בעיר פוזנא עשיר גדול שהיה מלוה ברבית, ולא רצו אנשי ח"ק לקברו עד כי יתנו יורשיו סך אלף שקל מעות קבורה, ויחר להם מאד, וילכו אל הנסיך המושל שם, ויצו לקרוא אליו את הרב הגאון הנז' שהיא היה רב ומארי דאתרא בפוזנא, ויבא לפניו ודבר אתו קשות, מדוע אתם רוצים סך גדול כזה בעד קרקע מועט של ארבע אמות, ועוד מאחרים אין אתם לוקחים מעות קבורה אלא דבר מועט, ורק מזה אתם רוצים סך גדול, ויען הרב אליו הנה בתלמוד שלנו איתא שהמלוה ברבית אינו קם לתחית המתים, אלא ישאר במקום קבורתו, והנה האיש הזה כל פרנסתו היה רק מרבית, ומזה היה עשיר גדול, והנה משאר אנשים כשמתים אין לוקחים מקום הקבר לחלוטין, אלא לדירת עראי, יען כי כולנו מצפים לתחיית המתים שתהיה בקרוב, ויתכן זה הנקבר לא ישאר בקברו יותר משנה אחת או שנתים, כי תהיה תחיית המתים, ויצא ויחיה גם הוא ויעזוב את הקבר ויצא ממנו, ולכן לוקחים ממנו מעות קבורה דבר מועט, כי אין זה לקנין עולם אלא רק הוא שכירות לזמן מועט, ואין אנחנו יכולים להעמיס עליו שכירות של זמן מרובה, כי אין אנחנו יודעים מתי תהיה תחיית המתים, ואולי תהיה בתוך שנה, משא"כ האיש שהיה מלוה ברבית עד סוף ימיו ברור הוא שלא יקום בתחיית המתים, ונמצא החברה מוכרת לו הקרקע לחלוטין הנה מקום הזה נחלה כל הימים והשנים, ולכך הקרקע הזאת שהיא יקרה מאד אז למכרה לחלוטין אפילו באלף שקל הוא בזול, וייטב הדבר בעיני הנסיך, ויצו שיתנו היורשים כאשר הושת עליהם בלי מגרעת, ע"כ

ולפ"ז נמצא עצה טובה לאלו המלוים ברבית שיהיו חוזרים בתשובה להחזיר הרבית קודם שימותו, שאל"כ אז שורת הדין מחייבת להעמיס עליהם סך גדול עבור קבורה, דמאחר שאין קמים בתחיית המתים נמצא הקבר שלהם הוא חלוט להם לעולם, שהוא דירת עולם להם ואינו דירת עראי, וכאשר טען הגאון הנז"ל לפני הנסיך והודה לדבריו, וז"ש אחרי אומרו לא תשימון עליו נשך, אמר אם חבול תחבול שלמת רעיך, פירוש שאתה מלוה את רעיך ברבית ולוקח ג"כ משכון ממנו, ונמצא עושה שתי חבלות, הא' שלקחת ממנו השלמה, והב' שאתה עושה חבלה של דם שמחסר ממונו בנשך, וז"ש חבול תחבול תרתי, עצתי עליך היא, כי עד בא השמש כלומר קודם שתמות וישתקע שמשך תשיבנו לו לאותו הנשך שלקחת ממנו שתחזור בתשובה להשיב הרבית כדי שתהיה בטוח בתחיית המתים כשאר אנשים, ואז לא יחייבו אותך בשביל מקום הקבר לקחת סך גדול כאשר לקחו מאותו המלוה ברבית בפוזנא, בטענה גדולה שטענו עליו בעד דמי הקבר, והכתוב מדבר כפי פשוטו, ורק רומז לפי דרכו בדברים אחרים

ולכן נקיט לשון עד בא השמש, כי בא הכתוב לעורר לב זה המלוה ברבית שיש לו ללמוד מוסר מן השמש שהוא מלוה את הלילה שעות בחורף, שהוא חצי הראשון של השנה, וחוזר ונפרע ממנו בקיץ שהוא חצי השני של השנה, וכמו שמלוהו בחורף לוקח ממנו יותר בקיץ, ואינו נוטל רבית ליקח רגעים יותר על מה שנתן לו, ולכן זכר בזה שם השמש

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו. נ"ל בס"ד דידוע תיבת לך ותיבת לכם שנאמרו במצות התורה, דייקינן מנייהו למעוטי שותפים, וכמ"ש רשב"ם ז"ל במסכת בתרא דף קל"ז, גבי אתרוג דכתיב ביה ולקחתם לכם שיהיה כולו ולא סגי במקצת, דאם הוא של שותפים אינם יוצאים בו י"ח אא"כ מקנים זל"ז חלקם דלכם אתא למעוטי שותפים וכן כתבו התוס' בסוכה דף כ"ז חג הסוכות תעשה לך למעוטי שותפים, וכן לכם משמע שיהיה כולו שלו ולא מקצתו, והנה כל הני דיוקי לא שייכי בע"ז, דכתיב בה לא תעשה לך פסל, וכן אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, ליכא למידק מניה, דע"ז של שותפים לא אסירא, וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, תיבה זו מורכבת מן שתים של לך ושל לכם. כי נכלל בתיבת אליכם שתי תיבות שהם לך ולכם,