עוד יוסף חי תקמח

בשם ילדים אליו, וכך אמרו חכמים בפסוק אלה תולדות נח נח, תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, וזה הוא שייך בשני המלאכות הן מלאכות הנפשיים, הן מלאכות הגופניים, שנקראים ילדים של האדם, אך יש מלאכות שהם מיוחדים לאנשים, ויש מקצת נשים שעוסקים בהם, ויש מלאכות מיוחדים לנשים ויש מקצת אנשים עוסקים בהם, ואותם המלאכות המיוחדים לאנשים נקראים בשם בנים, ואותם המלאכות המיוחדים לנשים נקראים בשם בנות. והנה את יודעת שאני יש לי שני מיני מלאכות המיוחדים לנשים, ועוד אני יודעת שלשה מלאכות המיוחדים לאנשים, ולכך כששאל אותי כמה ילדים יש ליכי, אמרתי לו שתי בנות ושלשה בנים, כי הוא יודע שאני בתולה ועדיין לא נשאתי לאיש, ולכך הבנתי כונתו לשאל על המלאכות מעשה ידי, וחזר ושאל אותי אם הזכרים יפים הם, שהוא שואל על מלאכות המיוחדים לאנשים אם יודעת אני לעשותם מלאכות יפים, ואמרתי לו כמוך, כי הוא יודע מלאכות אלו יפה יפה, ושאר הדברים הם מובנים, ואין צריך לפרש, ע"כ

נמצא מלאכות מעשה ידי האדם יש בהם מיוחדים לאנשים ואלו נקראים בנים, ויש בהם מיוחדים לנשים ואלו נקראים בנות, וידוע כי עבד עברי אדוניו מוסר לו שפחה כנענית, כדי להרויח הילדים הבאים ממנה שהם של האדון, וגם הרווחה של מעשה ידיה הן מן מלאכות המיוחדים לאנשים שנקראים בנים, שיודעת היא לעסוק בהם הן מן מלאכות המיוחדים לנשים שנקראים בנות כדאמרן, כל אלו הם לאדוניה ואין לבעלה כלום, ולז"א וילדה לו בנים או בנות, כלומר הרווחה ממלאכות המיוחדים לאנשים הנקראים בנים, והרווחה ממלאכות המיוחדים לנשים הנקראים בנות, הנה האשה וילדיה שהם ילדים ממש תהיה לאדוניה, וגם הרווחה שנעשית מן המלאכות שנקראים בנים ובנות ג"כ אין לבעלה כלום מהם, אלא והוא יצא בגפו, שלא יקח לו כלום מן הרווחה של המלאכות ג"כ

ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. צריך להבין למה נקיט הכתוב מרצע דוקא, לימא ורצע בסתם, דקאי על כל דבר שיהיה נרצע בו. ונ"ל בס"ד דאמרו בגמרא דקדושין דף כ"ב, רבי שמעון ברבי היה דורש, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם, ע"כ. וידוע מ"ש רז"ל ע"פ כי לי בני ישראל עבדים, שבזה הוא הקשר שיש לישראל עם השי"ת להיות לו לעבדים לעולם, לא ינתק ולא יזוע ולא יתמוטט, כי כלל גדול בתורה כל מקום שנאמר כי לי קיים לעולם ולעולמי עולמים. והנה אותיות צ"ע יתחלפו באלפ"א בית"א של א"ט ב"ח ג"ז ד"ו י"צ כ"ף ל"ע וכו' באותיות לי, וידוע מר בלשון חכמים הוא ר"ל חלוף, כמ"ש בחולין יהיב ליה טריפה במר דשחוטה, ולכן אמר ורצע אזניו במרצע שבזה רמוזים אותיות לי, שבהם הקב"ה קשר לישראל עמו כביכול, והיינו אם תחלק תיבת מרצע לשתים, וקרי בה מר צע, כלומר חלוף של אותיות צע, שהם מתחלפים באותיות לי, איך זה שכח הקשר הזה של אותיות לי שעשיתי לישראל, כאומרי כי לי בני ישראל עבדים, והלך והתיר הקשר ומכר עצמו לעבד, ולכך פירש ואמר ורצע את אזניו במרצע, לרמוז על חלוף של צע אותיות לי, אשר התיר זה הקשר הזה

מכה איש ומת מות יומת. ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. י"ל כפל הלשון מות יומת, גם צריך להבין באומרו והאלקים אנה לידו, דארז"ל במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, וכמ"ש רש"י ז"ל, ובזה יש להקשות דהא איכא בודאי כמה הורגין מזידין או שוגגין, והם מתים על מטתם כדרך כל הארץ, ואם ימצא כהאי גוונא דנקטי רז"ל הם מועטין, ונחית קרא ללמד על גוונא זו שהיא מיעוטא דמעוטא, ובודאי דברי חז"ל אמת הם, אך נראה דקרא מדבר לפי דרכו בע"א. ונקדים מעשה בחסיד אחד, שנכנס ונתבודד במדבר במערה תוך מערה לבדו, במערה הפנימית שהיתה חושך ואפלה, ואין רואהו מבחוץ כלל, והיה במערה החיצונה מעין אחד באר מים חיים, וזה החסיד העומד במערה הפנימית שהיתה חושך, היה רואה כל מה שנעשה בחיצונה, והוא ראה שבא אדם אחד ופשט בגדיו וטבל במעין ולבש בגדיו והתפלל, אך היה לו כיס אחד דינרין ושכח אותו שם ולא לקחו, ואחר שיצא בא אדם וטבל שם כדי להקר ולא התפלל, ומצא הכיס ולקחו והלך, ואחר שיצא בא השלישי וטבל ועמד להתפלל, ובעודו מתפלל זכר הראשון את הכיס ששכחו שם, וחזר אל המערה ולא מצאו, ויתפוס את זה האיש השלישי המתפלל, ויאמר תן לי הכיס שלי, כי בודאי אתה לקחת אותו, אמר לו לא לקחתי כיס, תחפש אותי ויחפש ולא מצא, חזר וא"ל תן לי הכיס כי אתה לקחתו, וישבע, ולא האמין לו בשבועה, באומרו אתה לקחת הכיס, והטמנת אותו במקום אחר בקרקע, כדי שתבא למחר ותקחהו, כי יראת להניחו בחיקך פן אני אזכור אותו ואבא ליטלו ממך קודם שתלך מן המקום הזה, וחזר אותו האיש ונשבע לו כמה שבועות שלא ראה הכיס, ואין זה מאמין לו. וסוף דבר שלף זה הראשון בעל הכיס את חרבו, והרג לזה האיש שהוא נקי ולא לקח כלום. וכל זה החסיד רואה מן המערה הפנימית שעומד בה, והיה ירא לצאת להגיד לאותו בעל הכיס שהכיס לקח אותו אדם אחר, פן זה יחשוד אותו שהוא גנב הכיס ווהרגהו. ויתפלא החסיד על המראה הזה, כי זה הנהרג לא לקח הכיס ובא להתפלל ונהרג על חנם, והאיש השני שנכנס להקר ולא התפלל לקח הכיס והלך לשלום, ויתמרמר מאד על הדבר הזה, ולא היה יכול ליישב הדברים האלה בדעתו, ואיך נתגלגל הדבר מן השמים. ויגידו לו בחלום, כי משפטי ה' אמת וצדק, והענין כך היה, דאלו השנים השני והשלישי הם באו עתה בעוה"ז בגלגול שני, שכבר היו בעוה"ז בגלגול ראשון, ובביאתם בעוה"ז בגלגול הראשון, היה זה האיש השלישי אביו של זה הראשון, והוא גזל את הכיס הזה עצמו מאותו אדם השני, והרג אותו ג"כ, והוריש את הכיס הזה לאותו האיש הראשון, כי היה בנו בגלגול הקודם, וכשמת הוריש את הכיס הזה לאותו האיש שנכנס ראשון לזו המערה, והנה זה האיש השני שנתגלגל ובא עתה לעולם נכנס לאותה המערה, ומצא את הכיס ולקח אותו, כי שלו הוא, אשר בגלגול הקודם גזלו ממנו אותו האיש השלישי, ולא עוד אלא שהרגו ג"כ, ועתה אע"פ ששבה הגזלה שגזל האיש השלישי לבעלה, עוד יש עון תלוי בצואר השלישי אשר שפך דמו של זה האיש השני, בעת שגזל הכיס ממנו, מה עשה הקב"ה גלגל חזרתו של הראשון שיחזור לבקש הכיס ולא מצאו, וחשד את זה השלישי שגנבו, עד כי חרה אפו עליו והרגו, נמצא נפרע מזה האיש השלישי גם עון ש"ד ששפך דמו של אותו האיש השני, ונמצא זה האיש השלישי נהרג על ידי בנו, כי זה הראשון היה בנו של זה השני בגלגול שקדם

נמצא עשה הקב"ה סיבות שיכנסו כל השלשה אנשים ההם לתוך מערה אחת בזא"ז, כדי שיפרע מזה ההורג שהרג נפש במזיד, וכדי שישיב הכיס לבעליו, וכן תדין בכמה עניינים כיוצא בזה, שמתגלגלים ובאים ע"י