עוד יוסף חי תקמו

ולא יצטרך ליסורין

וז"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, שמוע לשון אסיפה וקבוץ, דקאי על בירור נ"ק, מלשון וישמע שאול את העם, כלומר מקודם כשהייתם במצרים הייתם נצרכין ליסורין, כדי שעל ידם תעשו אסיפה וקבוץ לנלוצי הקדושה מן הדצח"ם, אך עתה שאני נותן לכם התורה, אם שמוע אז תשמעו, דהיינו שתעשו אסיפה וקבוץ לנצוצי הקדושה, ואין אתם צריכין ליסורין אלא תעשו מלאכה זו בקולי זו התורה שאני נותן לכם. או הכונה כך אם בציר"י זו התורה שנקראת אם דכתיב כי אם לבינה תקרא, שמוע אותה, ואז תשמעו לשון אסיפה וקבוץ, תהיה בקולי

פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. קשה הול"ל רבים, ורש"י ז"ל נדחק בזה. ונ"ל בס"ד, דכתבו בשם הגאון רבי העשל ז"ל בפרשת וישלח, הטעם דמצות גיד הנשה לא נשנית בסיני, משום דארז"ל דהמלאך של כל מצוה ומצוה בא לסיני, ואמר לכל אחד מישראל מקבלני אתה וכו', ואיתא בזוה"ק דסמא"ל ממונה על גיד הנשה, וכיון דהוא מלאך מקטרג, לכן לא היה בסיני, דארז"ל בשעת מתן תורה שלח הקב"ה את כל המקטרגים לחוץ שלא יקטרגו, ונתן התורה בחשאי, (ולכן ארז"ל אחר מתן תורה שאל השטן תורה היכן היא) ולכך ס"מ שהיה מלאך מקטרג לא בא לסיני, לכן מצות גיד הנשה שהוא ממונה עליה לא נשנית בסיני עכ"ד. וידוע כי ס"מ הוא רב על כל המקטרגים והמשטינים, ורב על כל השרים של אוה"ע. והנה צריך להבין מה שא"ל התרה בהם שלא יתקרבו אל ההר, איך יתכן שיבואו לידי כך, ולא יחושו על עצמם שימותו ומי זה יקבל ברצונו להפיל עצמו תוך האש, והתירוץ לזה כי הצדיק מרוב אהבתו ודבוקו בקדושה אינו חושש על עצמו וכמ"ש בזוה"ק על ר"ח שאמר טב למימת בהאי אישא, כשראה אש העליון, ואם השטן שהוא פלוני מצוי באותו מעמד הר סיני, לא היה מניח לאדם להיות לו דבקות עצומה בקדושה כדי שיבא לכך, אך כיון דלא נמצא יש לחוש דמחמת רבוי ועוצם דיבוקם בקדושה אז יהרסו לראות, ולכך צריכין התראה ואזהרה על זה, וז"ש פן יהרסו אל ה' לראות, מחמת עוצם דבקותם בקדושה, וא"ת אין לחוש על זה דהאורב הוא שטן הוא יצה"ר לא יניח להיות לו דבקות כ"כ עצום מאד כדי שיהרסו לראות, לכך א"ל ונפל ממנו רב, נפל לשון חסרון כמו לא נופל אנכי מכם, ורב קאי על ס"מ שהוא שטן הוא יצה"ר, ונקרא ג"כ זקן וכסיל שבזה קראו קהלת בשם רב, ויצה"ט קראו ילד, וכיון דנחסר מסיני שלא בא אז ודאי תתעצם ותגדל דבקותם באור ה', ולכך יש לחוש פן יהרסו לראות, וצריכין אזהרה והתראה

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. קשה הול"ל ביום השלישי בבוקר, ומאי בהיות. ונ"ל בס"ד דאותו בוקר היה לו הווייה חדשה, שלא נמצא כזה בכל יום, והוא כי כל יום יתגלה הבוקר מעט מעט, כדי שלא יזיק האור לעיני בני אדם, וכמ"ש המפרשים על שבח היוצר שאומרים המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, אך אותו היום בשביל שהוא יום מתן תורה, היה לו הוויה חדשה בפני עצמו, כי בעת שעלה עמוד השחר תכף ומיד נתגלה אור הבקר בתוקפו כמו הצהרים. ואמר עוד דנעשה נס אחר בזה, דאע"פ דקול השופר חזק מאד, אפ"ה משה ידבר והאלקים יעננו בקול, אע"ג דתרי מילי לא משתמעי, כאן משתמעי לרוב חבתם

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. הנה נודע הטעמים הנקראים בציבור הם משתנים מטעמים העקרים של החומש, ולא נשתנו אלא לדרשן, ונבאר כאן בס"ד על פסוק זה הראשון, אשר מטעמים שבו בציבור הם אזלא גריש במלות מארץ מצרים, ורביע על מלת עבדים. ונראה לומר בטעם אזלא הודיע אותנו חסד מחסדי השי"ת אשר עשה עם אבותינו, שהם לקחו הרכוש בתורת שאלה, ואיך זכו בו אח"כ משורת הדין, הוא ע"י שהפיל הקב"ה פחד על מצרים, ועשו גירוש לישראל מתוכם, בזה זכו ישראל ברכוש, ועוד הרויחו ישראל מן הגרוש שהם יצאו ברד"ו וברית בין הבתרים היה ארבע מאות שנה, וארז"ל דזכה פרעה בזה הסך של ארבע מאות שנה שיהיה בארצו בשביל שכר ארבע פסיעות שלווה לאברהם אע"ה, ולפ"ז אע"פ שהקב"ה הוציאם לפי שעה קודם ע"מ שישלימו הזמן בשעבוד מלכיות, הנה יש לפרעה טענה שהשלמת הזמן אח"כ צריך שתהיה אצלו, ויחזרו ישראל לגלות בארצו, מפני כי הוא זכה בכל הארבע מאות שנה, וכבר החצי עשו אצלו, אמנם חסד עשה הקב"ה שהפיל פחד על פרעה ועמו אותה הלילה שגרשו אותם ממצרים, דכתיב כי גורשו ממצרים, ולא עוד אלא פרעה א"ל הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין, נמצא בגירוש זה מחל זכותו, ואם צריכין ישראל להשלים הזמן לא ישובו עוד לארץ מצרים, ולזה יש טעם אזלא גריש על בארץ מצרים לרמוז על חסד זה שעשה הקב"ה עם אומה הישראלית אשר אזלא גריש ממצרים, ובזה הפסידה מצרים הזכות של שארית הזמן שהיה לה בישראל, ולא ישובו אליה עוד. וגם הניח טעם רביעי על מבית עבדים, לרמוז כי מעיקרא אשר גלגל השי"ת להיות ארץ מצרים זוכה להיות אצלה גלות זה של ישראל, הוא חסד גדול, כי מצרים הוא אחד מן ארבעה בנים שהיה לחם, דכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ובניו של חם נתקללו עם אביהם, שקללם נח הצדיק וקרא עליהם שם עבדים, וכיון שהם בסוג עבדים לשם ויפת, דכתיב עבד עבדים יהיה לאחיו, אין להם זכות וקנין בבני שם שיהיו להם עבדים, והרי גם מצד טענה זו פקע זכותייהו דמצרים שהם אחד מן ארבעה בנים שנתקללו להיות עבדים לבני שם

ועוד נ"ל עשה טעם אזלא גריש, והוא דכתיב בארבעה נהרות ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, ומצרים היו פישון שהוא ראש הראשון, וארבעה גליות שהם בבל ומדי ויון ואדום, הנה בבל נכללו בפישון שהוא ראש הראשון, ומדי ויון ואדום הם בשלשה ראשים שתחת פישון שהם גיחון וחדקל ופרת, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת ראה ע"ש, ולכן כיון שנגאלו ישראל ממצרים שהם ראש הראשון שהוא פישון, אז נתגברו גם על שלשה ראשים שהם מדי ויון ואדום, כי הם שלשה ראשים אשר תחת ראש הראשון, וכיון שבגלותינו אצל ראש הראשון גברנו ונגאלנו מידם, כן נתגבר בשלשה ראשים כשנהיה גולים אצלם, דלבסוף אזלא שליטתם מעלינו, ועל גלות בבל לא אצטריך לרמוז, דכתבנו שבבל נכללו בראש הראשן שהוא פישון, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וכבר גברנו שם ביצ"מ, ולכן הניח טעם של אזלא גריש בתיבות מצרים, כי באותיות גריש נרמזו שלשה ראשים הנז', כי גריש הוא ג' ריש, ובא הרמז כך, כיון דאזלא שליטת ארץ מצרים שהיא בראש הראשון, אזלא ממילא שליטת ג' ריש של מדי ויון ואדום, והניח טעם רבי"ע על מבית עבדים לרמוז על מצרים שהם עיקרם עבדים שהם מן ארבעה בני חם שנתקללו להיות עבדים לבני שם, ולכך גלגל הקב"ה את גלות ישראל שהם בני שם בארצם, כדי שלא יהיה להם תוקף בשליטתם על ישראל, ואז יתקיים הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. יראו עינינו