עוד יוסף חי תקמג

מספר בקר לבין מספר ערב, הוא מספר אות ל', שבו רמוז השלשה חלוקות הנז' של הלימוד, והכי קאמר כל שלשה חלוקות הרמוזים באות ל', שהוא בין מספר בקר לבין מספר ערב, יעמוד העם בהם על משה לבדו, שיסתפקו בלימודם שלומדים מן משה לבדו, ואין צריכין לזולתו, כדי להשלים השגתם בלימוד

נבול תבול גם אתה גם העם הזה כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך. קשה כפל הלשון, נבול תבול למ"ל, ועוד כיון דאמר לא תוכל עשוהו לבדך, מובן מזה כי כבד ממנו, דאם לא כבד למה לא יוכל עשוהו לבדו, ונ"ל בס"ד שתי סיבות קא"ל, חדא כבד ממך הדבר, ר"ל הדבור שלך כבד, וכמ"ש מרע"ה להשי"ת בסנה לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והדיין צריך שיהיה לו לשון צח, כדי שיהיו דבריו מרוצין לבעלי דינין, ולא יבעטו בהם. ועוד שנית אפילו אם יש לך לשון צח לא תוכל עשוהו לבדך, וכיון דאמר לו שני מיני סיבות אלו, לכך כנגדן אמר נבול תבול בלשון כפול

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. י"ל וכי למלחמה הם צריכים שאומר לו אנשי חיל, ועוד כיון דאמר יראי אלקים נודע לנו שהם אנשי אמת שונאי בצע, דאל"כ אינם יראי אלקים. ונ"ל בס"ד, אנשי חיל ר"ל גבורים בתורה, שיודעים ללחום במלחמתה של תורה, גם חיל הוא מספר מ"ח, שיש להם תורה לשמה שנקנית במ"ח מעלות, וכנז' בברייתא דאבות, התורה נקנית במ"ח מעלות. יראי אלקים דמקפידים על דברים שהם לצאת ידי שמים, אע"פ שהם מותרים בדיני אדם, ויש בזה צורך לעניינם, שאם יבא לפניהם דין מרומה יחושו לדיני שמים ויסתלקו ממנו, ולא יסמכו על משמע אזנם, ועוד אנשי אמת דאפילו אם רואין טעם לחייב או לזכות שהוא כענין שאמרו על ר"מ שיוכל לומר על טהור טמא, ועל טמא טהור, ועל חייב זכאי, ומראה פנים לדבריו, עכ"ז הם אנשי אמת, דאם אין רואין הטעם אמיתי אין סומכין עליו, ועוד שונאי בצע כי יש שאין מקבלים שוחד להדיה, אלא בע"ד מקדים להביא להם דורון על חנם, והדיינים לפי תומם מקבלים אותו ממנו, ואחר חודש או שני חדשים מביא דין שלו לפניהם וזה נקרא בצע, שהוא חתיכת פרוסה מן הגלוסקא של השוחד, ואינו שוחד גמור ושלם, וראוי שהדיין ישנא זה הבצע, שאינו מקבל דורון והנאה משום אדם, אע"פ שבעת ההיא אין לו דין לפניו, כי צריך לחוש אולי אח"ז יהיה לו דין לפניו

ונראה עשה ארבעה חלוקות, שהם הא' אנשי חיל הב' יראי אלקים, הג' אנשי אמת, הד' שונאי בצע, לרמוז ע"י שהם טורחים בלימוד ארבעה חלוקות שיש בדיני התורה, שהם כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי, יזכו להיות שלמים בארבעה שבחים ותוארים אלו, שהם אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע

ואמר ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. קשה שרי חמשים למאי צריכי, ועוד אם עשה שרי חמשים שהם חצי המאה היה לו לעשות שרי חמש מאות, שהוא חצי האלף. ונ"ל בס"ד עשה סדר זה כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה דכתיב והיה ה' עם השופט, ולכן נתכוון, לעשות שרי אלפים כנגד אות יוד דשם הוי"ה, דשם הוא סוד האלפים שהיא אצילות כידוע, ונקיט שרי מאות כנגד אות ה"א ראשונה של שם הוי"ה, ששם הוא סוד המאות כידוע, ונקיט שרי חמשים כנגד אות וא"ו דשם הוי"ה, ששם הוא סוד העשרות כידוע, ונקיט שרי עשרות כנגד אית ה"א אחרונה ששם הוא מספר האחדים, והעשרות הם עשרה אחדים. ואע"פ דאפשר לומר עדיין לא הוה גמיר, הנה מן השמים הושם בלבו סדר זה, ורוח ה' דבר בו

ויסעו מרפדים ויבואו מדבר סיני, ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. י"ל כיון דאמר ויביאו מדבר סיני לימא ויחן שם ישראל, ואמאי הוצרך לומר ויחנו במדבר. ועוד י"ל מאי קמ"ל באומרו נגד ההר, כי כיון דאמר ויבואו מדבר סיני ידעינן שהיו יושבים נגד ההר, מאחר דאותו מדבר שחנו בו קורא אותו מדבר סיני. ונ"ל בס"ד בהקדים מה שמצאתי כתוב בשם הגאון רבי העשל ז"ל, על מ"ש בגמרא דסוטה דף ה', ת"ח מותר לו להתגאות שמיני שבשמינית, והוא חלק ס"ד. ופירש הגאון ז"ל הטעם משום דאיתא בגמרא וגם במדרש, בשעה שבא הקב"ה ליתן התורה בא הר תבור (פירוש השר שלו) שהוא גבוה מכל ההרים, ובקש שיתן עליו את התורה, והשיב לו הקב"ה אני שוכן את דכא וכו', ובחר בהר סיני שהוא נמוך מכל ההרים, כדי להראות שבח השפלות שילמדו העולם מדת הענוה, ואיתא בגמרא דבתרא דף ע"ג ע"ב דהר תבור גבוה ארבעה פרסה, וידוע כי פרסה הוא ארבעה מיל, ומיל הוא שני אלפים אמות, א"כ פרסה הוא שמונה אלפים אמות, וכיון דהר תבור גבוה ד' פרסה, א"כ הוי שנים ושלושים אלף אמות, וא"כ לפ"ז כיון דהר סיני לא היה אלא רק חמש מאות אמות כדאיתא במדרש בפרשת בא, נמצא הר סיני הוא ממש חלק ס"ד מן שנים ושלשים אלף אמות, והנה מדחזינן שהקב"ה הראה ענותנותו ולא רצה ליתן התורה על הר תבור, א"כ קשה למה נתן כלל על הר, הו"ל ליתן התורה במקום נמוך או מישור, אלא על כרחך צריך אתה לומר שהראה לנו השי"ת בזה, שהת"ח מותר לו להתגאות חלק שמיני שבשמינית עכ"ל ע"ש

והנה ידוע מ"ש בגמרא דערובין ע"פ וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו, (פירוש שיהיה שפל ועניו) נתנה לו תורה במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל וכו' ע"ש. נמצא שם מדבר נקרא על מדת ענוה ושפלות, וז"ש ויסעו מרפדים ויבואו מדבר סיני, ואע"ג דביציאתם ממצרים נאמר בהם יוצאים ביד רמה, ופרשו רז"ל בגבהות רוחא, הנה באותו היום חנו במדבר, כלומר במדת ענוה ושפלות שנקראת בשם מדבר, וכמ"ש ע"פ וממדבר מתנה, אך לא חנו במדת הענוה בתכלית בקצה האחרון, אלא ויחנו שם במדת הענוה נגד ההר, דהיינו כשיעור ההר שהיה גבוה חלק ס"ד שהוא שיעור שמיני שבשמנית, מגובה הר תבור, שהיה גבוה שבהרים, וכאשר עשה חשבון בזה הגאון רבי העשל ז"ל, דהר תבור גבהו ל"ב אלף אמה, והר סיני היה גבוה חמש מאות אמה, שהוא חלק ס"ד, אבל לא היו בתכלית הענוה שדומה למקום נמוך, או מקום מישור, יען כי ממה שבחר השי"ת לתת התורה על הר סיני, שהוא חלק ס"ד משיעור הר הגבוה שהוא הר תבור, הבינו שבא ללמד בזה דשרי ליה לחכם בעל תורה להתגאות שמיני שבשמינית, בעבור כבוד התורה, ולכך גם הם תפסו מדת הענוה בשיעור זה

אמנם משה עלה אל האלקים, דהיינו שאחז בקצה האחרון של הענוה, שהוא מדרגת מה, דאמר ואנחנו מה, שלא לקח מן הגאוה כלום אפילו משהו. והענין הוא דאמרו המקובלים ז"ל, ששם אלקים עולה מספר מה, כי אותיות מה במלואם כזה מ"ם ה"א עולים מספר פ"ו כמנין שם אלקים, והיינו כי שם אלקים נצב