עוד יוסף חי תקמב

אא"כ עושין תיקון שם י"ה בפריעה, ואז נשלם בשני פעמים י"ה, ולכך נקרא טוב, שרמוז שני תיקונים של שם יה, שמספרו ט"ו, וזהו טוב הוא ב' ט"ו, ולז"א העביר סכין חדה, רמז הכתוב בתיבת חדה על תואר טוב שיש לנימול שנעשו לו מילה ופריעה שבהם יש שני תיקונים של י"ה שהוא מספר ט"ו, שבזה יהיה צירוף טוב ועולה מספרו במספר חדה, כי מספר חדה הוא מספר טוב, ובא ללמד בזה שיתרו עשה מילה ופריעה שתים כהלכתן, שבזה נשלם בשם טוב, דעתה נקרא בשם טוב

ומ"ש שמואל שנעשה בשרו חדודין חדודין, היינו כי בתיבת ויחד נרמז שני דברים הפכיים, דהפשטות של ויחד שהוא ענין שמחה, זה הוא על כל הטובה שעשה לישראל שהוציאם הקב"ה ממצרים, ונרמז עוד בתיבת ויחד שהוא לשון חדודין, שנעשה בשרו חדודין, הוא על מכות שבאו על מצרים, והיינו דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים, דמכות מצרים באו ויצאו מן המלכות דקדושה, מעשר ספירות שבה, שמשם יוצאה פעולת הדין בכל מקום, בסוד דינא דמלכותא דינא, ואותיות דינ"א הוא שם אד"ני שהוא במלכות, אך ידוע כי אותיות דין דשם אדני הם דין כפשוטם, והם הפועלים את הדין בכ"מ, אך אות א' דשם אדנ"י הוא רחמים, ונמשך משם אהי"ה, ואם יתחבר אות א' עם אותיות דין חיבור גמור, אז יתמתקו אותיות דין, ואין יוצא מהם פועל דין, ואם לא יתחבר עמהם אות א' חיבור גמור, אז פועלים דין גמור, וכל מכה שבאה למצרים משם אדנ"י בסוד דינ"א דמלכותא דינ"א, לא נתחבר אות א' עם אותיות דין חיבור גמור ושלם, ולכך אותיות דין דשם אדנ"י לא היו ממותקים אלא היו דין גמור, ולכך עשו דין גמור במצרים בכל מכה ומכה

ובזה יובן המאמר שאמר נעשה בשרו חדודין חדודין, כלומר נעשה בשרו חדודין, בשביל חד ודין, דהיינו בשביל שהמכות באו מן חד ודין, ששם אדנ"י לא היה ממותק מצידם, אלא בהתחברות אות אלף, שהוא מספר חד עם אותיות דין, אלא היה אות א' שהוא חד לחוד, ואותיות דין לחוד, לכך פעל בהם דין גמור, שבאו המכות עליהם בתוקף גדול, וגם עוד לא היו אותיות שהם אחר אות א' בסדר דנ"י, כאשר סדורים בשם אדנ"י, אלא היו בסדר דין המורין על תוקף הדין, ונמצא רמז שמואל בתיבת חדודין שהיא תיבה מורכבת משני תיבות שהם חד ודין, שני דברים קשים, שהם האחד הוא דאות א' שמספרו חד לחודיה קאי, שלא נתחבר עם אותיות הנשארים חיבור גמור, והשני שסדר אותיות שהם אחר אות אלף נעשו בסדר דין ולא בסדר דנ"י כסדרן בשם אדנ"י, ולז"א נעשה בשרו חדודין בשביל חד ודין, דעי"ז באו המכות קשים ומרים למצרים עד מאד, שפעל שם אדנ"י להם המכות בכל תקף וחוזק, וכל זה נעשה כנגד המצריים, אבל כנגד ישראל שם אדנ"י היה ממותק ע"י התחברות אות א' עם אותיות דנ"י, ופעל להם רחמים בכל המכות שהביא על המצריים

את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם ה'. נ"ל בס"ד, הא דקרי לה התלאה באות ה"א, ולא אמר את כל תלאה, רמז בזה שהיה להם חמשה תלאות בדרך ההוא, ולא אחת בלבד, והם הא' רדיפת פרעה שרדף אחריהם וצעקו אל השי"ת. והב' שהלכו שלשה ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה פי מרים הם, ויצעק העם אל משה מה נשתה, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. והג' כלה הלחם מאתם, וילונו על משה וכו', והוריד להם הקב"ה לחם מן השמים. והד' שחנו ברפידים ואין מים לשתות העם, וירב העם עם משה וא"ל הקב"ה והכית בצור ויצא ממנו מים ושתה העם וכו'. והה' היא מלחמת עמלק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, הרי חמשה תלאות כמנין אות ה', ולז"א את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, קרי בה ה' תלאה, ויצלם ה'

ועוד נ"ל בס"ד דמצינו בשירת הים שאמרו בשירה דבר פרטי על הצלתם מן יושבי פלשת, דכתיב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ופירש רש"י ז"ל הטעם שזכרו בהודאתם בנס שעשה להם הקב"ה, שנפל פחדם על יושבי פלשת, מפני שישראל נכוו מהם קודם יציאתם כאשר יצאו רבים מבני אפרים בחזקה, והרגום פלשתים ע"ש, ולכן מרע"ה פרש ליתרו סיפור הנס הזה שעשה להם השי"ת להצילם מן יושבי פלשת, שנפל פחד ישראל עליהם, ונרמז דבר זה באותיות דרך במילואם כזה: דל"ת רי"ש כ"ף, יש בתוכם אותיות פלשת, וז"ש את התלאה אשר מצאתם מקדמת דנא, בפלשת הרמוזים בתוך אותיות דרך, כשהרגו את בני אפרים, והנה עתה תהילות לאל הצילם השי"ת מהם, שנפל פחד ישראל עליהם, ולא העיזו לבא להלחם עם ישראל

ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. נ"ל בס"ד דאיתא בספרי המקובלים ז"ל, כל מצוה שורשה פתוח ותלוי באות אחת מן כ"ב אותיות התורה, ומצות תלמוד תורה היא תלויה באות ל' שהוא לשון לימוד, ולכן אות ל' הוא עליון על כל האותיות, דארז"ל ות"ת כנגד כולם. ופרשתי בס"ד טעם נכון, על אשר אות ל' יש בו שלשה חלוקות, וכל חלוקה היא צורת ו', והם אחת עליונה ואחת אמצעית ואחת תחתונה, ונראה הרמז בזה, כי הלימוד של האדם בתורה שבע"פ שהיא ששה סדרים כמנין אות ו' הוא נשלם בשלשה שהם האחד רבו של אדם, והב' חבירו, והג' תלמידו, וכמ"ש התנא ר"א בגמרא, הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכל זה הוא בלימוד תורה שבע"פ, שהיא ששה סדרים כמנין ו', ולכן אות ל' שבו רמוזה מצות תלמוד תורה נחלק לשלשה ווי"ן, ואות ו' הראשון הוא זקוף וגבוה למעלה, והוא כנגד לימודו מהרב שהוא גבוה ועליון מן אדם הלומד ממנו, ואות ו' השני כנגד לימודו מן חבירו שהוא שוה עמו ואינו גבוה עליו, ואות ו' השלישי הוא כנגד למודו מן התלמוד שהוא עומד תחתיו למטה ממנו

נמצא כל אדם נשלם בהשגת תלמודו, מן שלשה שהם רב וחבר ותלמיד, ור"ת שלהם חר"ת, לכן כתוב בפרשת כי תשא חרת על הלוחות, דאות וא"ו אינו יוצאה במבטא, דאותיות המבטא הם חרת, שהוא ר"ת חבר רב תלמיד, ונרמז הרב באמצע כי הגדול באמצע. ובזה יובן הטעם שכל חכם נקרא בשם תלמיד חכם, והיינו לרמוז דאם יהיה לו תלמיד שהוא האחרון שבשלשה הנז', אז נחשב חכם שבזה נשלם לימוד שלו

והנה כל זה הוא באנשים דעלמא, אבל מי שזכה ללמוד מן מרע"ה שלמד מפי הגבורה, דאז מסתייעא מילתיה טובא, כנז' בגמרא, אין צריך להשלים השגתו בלימוד מן חבר ותלמיד, אלא נשלמת השגתו מן הלימוד שלומד מן מרע"ה בלבד, כי כל השלשה חלוקות הנז' הנרמזים באות ל' יהיו שלמים אתו מכחו של מרע"ה בלבד, וז"ש ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, והיינו כי הפרש שיש בין