עוד יוסף חי תקמא

יושלמו אותותי אשר שמתי בם, שהם עשר מיני מכות עכ"ד

ולפ"ז מובן מי שהוא שומע מעשה המכות שעשה הקב"ה במצרים, כל מכה ומכה בפ"ע אע"פ שידע תוקף יכולתו יתברך מה שעשה בגוף המכה שהביאה בדרך פלא, עכ"ז יטעה לתת בדעתו חשיבות ומעלה למזל מצרים, ולשר שלהם, דהיינו כששומע מכת הערוב יאמר מאחר שבא ערוב כזה למצרים, איך אפשר שישאר בהמות במצרים, ומאחר שנשאר הרבה בהמות בעיר ובשדות אין לה אלא מצד תוקף המזל והשר שלהם, שלא הניחו שישלוט הערוב ויזיק כפי מה שהוא ברבוי ובעוצם שלו, והם הגינו על בהמות מצרים להיות להם פליטה גדולה, וכן כשישמע מכת הדבר בפ"ע, כשרואה שכל אותו הדבר התקוף שבא בע"ח לא שלט בכל, אלא נשאר הרבה שלא פגע בהם הדבר, יאמר איך אפשר זה להיות בטבע, אין זה אלא שהמזל והשר של מצרים הגינו עליהם בזה, וכן כשישמע מכת הברד לבדה שהיתה בתוקף גדול וחזק, ורואה שנעשה פלאי פלאות לחטה וכוסמת שלא לקו בברד, יתן חשיבות ומעלה להמזל והשר של מצרים, לומר זאת ההצלה של חטה וכוסמת היתה מחמת תוקף המזל והשר שהגינו עליהם, אבל אם ישמע ויביט ויסתכל ויבין בכל המכות כולם ביחד, שיהיו חרוזים לנגד עיניו זב"ז כסדרן, כאדם החורז מרגליות בחוט אחד ויקשרם זע"ז, אז לא יבא לידי טעות זו לתת חשיבות ומעלה להמזל והשר של מצרים. מצד שארית הפליטה שהיה בכל מכה ומכה, יען כי בראותו שארית הפליטה שהיה בערוב, הנה הוא רואה תכף שבאה מכת הדבר ושלטה באותו השארית, ולא ניצולה, ובראותו שארית הפליטה שהיה בדבר בבע"ח הוא רואה שבא הברד וכלה את השארית, ובראותו החטה והכוסמת שניצולו דרך פלא מן הברד, הנה הוא רואה שבא הארבה אחריו וכלה אותם, ובראותו החרדה שחרדו כמה אנשים להניס את מקניהם אל הבתים להצילם מן הברד, ועלתה בידם שנשמרו וניצולו אותם הבהמות אשר הניסו אותם מן השדות, הוא רואה שנשארו אותם הבהמות לקלקלתם של המצריים, כי עליהם רכבו ובאו לים וטבעו בו, ועל כן לא יטעה לחשוב ולתת חשיבות ומעלה להמזל והשר מצד השארית שהיה נשאר בכל מכה, כי הוא רואה בעיניו מחמת המכה הבאה אחריה, שהשארית היתה לרעתם של מצרים

ובדבר הזה נתעלה יתרו מכל העמים, כי שאר עמים לא נתנו לב לשמוע ענייני המכות כולם ביחד, ולחרוז אותם בשכלם כסדרן, ולכך טעו בזה שחשבו לתת מעלה וחשיבות למזל ושר מצרים, מחמת השארית שנשתיירה במכה, כי לא שמו לבם לשמוע את הכל, וגם לא שמעום כסדרן, כי יש שמע מכת הערוב תחלה, ואחריה מכת הדם, ואחריה מכת הצפרדעים, ואחריה מכת הכנים, ואחריה מכת הארבה, ומכת הדבר והברד לא שמען, ולכך טעה לתת חשיבות להמזל והשר, ויש שמע מכת הברד תחלה ואחריה כנים ואחריה צפרדעים וחשך, והשאר לא שמע, ויש עוד ששמעו מקצתן באופן אחר, ולכן כולם טעו מצד שארית ששיירה המכה, אבל יתרו נתחכם לשמוע את כל המכות כולם, וגם שמעם כסדרן כאשר באו עליהם בזא"ז, ולכך לא טעה מצד השארית ששיירה כל מכה ומכה

וז"ש וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כל דייקא שלא נחסר אצלו אפילו דבר אחד ממה שנעשה, ואמר את לרבות עוד שמיעה אחרת, שדקדק לשמוע אותם כסדרן כאשר נעשו בזא"ז, ולכן הבין הבנה שלימה בשמיעתו. ולא בא לידי טעות, כי השמיעה הזאת היא לשון הבנה ג"כ

ועוד שמע והבין, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, קרי בה ממצר ים, וזו היה הכנה פנימית שלא הרגישו בה העמים, ורק הוא ידע והבין אותה, והיינו כי מצרים היו יונקים מן אותיות ים של שם אלקים, שיש בהם מ"ח צרופים, ולכך נקראו בני חם, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וביציאתם של ישראל נסתלק כח זה של ים דשם אלקים, ונעשה לו מצר שלא יהיו יכולין להתקרב אליו ולינק ממנו, וז"ש ממצרים קרי בה ממצר ים

ועוד נ"ל בס"ד וישמע יתרו וכו', כי ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל, הטעם שלקח מרע"ה את צפורה בת יתרו לאשה, מפני כי יתרו היה גלגול קין שהרג את הבל כדי ליקח התאומה שלו, ובא יתרו והוליד את צפורה שהיתה היא אותה התאומה של הבל שהרגו קין בעבורה, ועתה החזיר אותה להבל, כי מרע"ה היה גלגול הבל, ובזה תיקן עון קין מה שעשה בשביל התאומה. ובזה הטעם נודע טעם בענין יציאת ישראל ממצרים שהיתה ע"י מרע"ה דוקא ולא על ידי אחר. וכמ"ש רז"ל א"ל הקב"ה למרע"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, והיינו מאחר דמרע"ה היה גלגול הבל ואותם ישראל שגאלם מרע"ה היו נציצות של הבל, וכמ"ש הגאון הש"ך ז"ל, ובזה מובן הטעם למה מרע"ה לבדו הצליח בהוצאתם מיד פרעה ומזה מובן ממילא כי הגאולה לא היתה בשביל ישראל בלבד, אלא בשביל מרע"ה ג"כ, וכל מה שעשה הקב"ה נסים עשה אותם בשביל מרע"ה ג"כ, דאע"פ שמרע"ה לא היה בגלות עמהם, מ"מ ישראל שהיו גולים ומשועבדים שם, המה היו ניצוצות שלו, יען כיון שהיה הוא הבל נחשב כאלו הוא עצמו היה בגלות מצרים ונגאל עמהם. וז"ש וישמע יתרו שמע כלומר הבין, והיינו שראה שאע"פ שהיה כהן מדין, ורחוק הדבר מאד שידבק במרע"ה, עכ"ז ראה שזכה להיות חותן משה, וחקר על הדבר מה היה, והבין טעמו של דבר מפני כי מרע"ה היה הבל, וכיון שהבין מן הדבר הזה של החיתון דהיה מרע"ה הבל, אז ממילא הבין כי כל אשר עשה ה' נסים במצרים עשה בשביל משה וישראל ולא בשביל ישראל בלבד. דאע"פ שמשה לא היה בגלות עמהם, מ"מ כיון שהם היו ניצוצות שלו נחשב כאלו הוא עצמו היה שם בגלות, והוצרכו הנסים בשבילו, והבין מדעתו עוד דבר אחד, שאין העולם היו יודעין בו, והוא כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, כלומר כנסת ישראל הרמוזה באותיות כ"י, שהוא ר"ת כנסת ישראל, הוציא ה' את ישראל, כלומר עם ישראל, שהיה אור השכינה הולך עמהם, ככתוב וה' הולך לפניהם בענן יומם לנחותם הדרך

ויחד יתרו על כל הטובה. איתא בגמרא רב אמר ויחד שהעביר סכין חדה על בשרו, ושמואל אמר שנעשה בשרו חדודין חדודין, וקשה למה נקיט הכתוב ויחד כדי ללמדנו שהעביר סכין חדה, דאם רצה ללמדנו שנימול ירמוז המילה בד"א, ומאי קמ"ל בחדה, ועוד למה שמואל נקיט חדודין חדודין לשון כפול, וסגי לומר נעשה בשרו חדודין. ונ"ל בס"ד, דהידוע דהמילה היא תיקון בשם י"ה, והפריעה היא ג"כ תיקון בשם י"ה, ונרמז בשמותם מילה מל י"ה, פריעה פרע י"ה, וכנ"ז בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וידוע כי הנימול נקרא טוב, ולכך ארז"ל ע"פ ותרא אותו כי טוב הוא מלמד שנולד מהול, ופרשתי בס"ד הטעם שנקרא הנימול בשם טוב, כי מל ולא פרע כאלו לא מל, וא"כ תיקון הנעשה בשם י"ה ע"י המילה אינו שלם