עוד יוסף חי תקלט

וראש הרבנים מהר"ם גלאנטי ז"ל הנז' העריך צום שלשת ימים, ומאין הפוגות בכו והתחננו אנשים ונשים וטף לפני חומת ההיכל יומם ולילה

ביום השלישי בנטות השמש לערוב, צוה הרב ז"ל הנז' אל כל המקהלה ללכת אתו אל קבר שמעון הצדיק ז"ל זיע"א להתפלל שם בעד הגשם, וכל אחד מאתם האנשים והנשים יקחו בידם מטפחות וחריטי גשם מעטפות ונעלים, כי שיבתם מן קבר הצדיק ז"ל יהיה שטף הגשם, וכלמו שמעו כן תמהו על הנבואה הלזו, כי השמש זורחת בתוקפה על הארץ, ואין עב בשמים אפילו כפסת יד. אך המה עשו כאשר צוה הרב ז"ל, וילבשו מנעלים של גשם שוטף, ויקחו בידם המטפחות המגינים מן המטר, וילכו אחרי רבם התמים הנז', ויצאו מן שער העיר הצפוני הנקרא באב איל עמוד, ויהי בראות, פקיד המשמר היושב בשער ההוא את שפעת האנשים האלה, מלובשים כולמו כהולכי תחת גשם שוטף, לא יכול להתאפק מלשחוק, ובספרם אליו נבואת הרב התמים ז"ל הנז' המכזבת את עצם השמים לטוהר, חרה אפו בעוז ויך את הרב בפניו, אך בהשקט הדומיה הביט הרב בפניו, ויסע הלאה עם עדתו עדי הגיעם אל עמק יהושפט אל קבורת שמעון הצדיק, ויכרע הרב על ברכיו, וישתטח על ראש הקבר, וכל המקהלה מסביב לו, וישאו קולם ביליל ובכי ותחנה, אך הרב לחש כפי סיפור אלה הכורעים בקרבתו, אמרים בלט אל תוך הקבר

פתאום התנשא רוח גדול וחזק, עדי התנועעו עצי הזית על פני הר הזתים, ועצם תכלת הרקיע התכסה בעבים, אגלי מטר כבדים נפלו ממרום, אך עוד לחש הרב בהגיג לבב אמרים אל הקבר עדי ירדו מטרות עוז כנהר שוטף לארץ, וכל העומדים התכסו במטפחות ושמיכה, אז בא פקיד המשמר במרוץ, ויתנפל לרגלי הרב, ויחל את פניו לסלוח לו עלי הכלימו אותו, ואחרי כן לקחהו על זרועותיו, וישאהו בכל הדרך עד סף משכנו. ששון וגיל בירושלם מסביב, שלשת ימים ושלשה לילות לא חדל שאון עליזים, מקול צלצלים ותופים ושירים, וסיפוק כפים בכל בית ובית, והיהודים חגגו משתה ושמחה מדי לא שבת הגשם שלשה ימים ושלשה לילות. הישמעאלים והנוצרים הודו אז פה אחד כי עבור היהודים באו למו ברכת הגשם, ובבושת פנים הכירו כי חננת היהודים רצויה בעיני האלקים להעתר בה מזעקת חנונם. ממחרת יום הרביעי בא פקיד המשמר אל הרב, ויבקש ממנו לספחהו לברית אמונת האבות, ולהיותו אחרי כן עבד לפניו כל הימים, עכ"ל המעשה הנז' שהובאה בספר מסע ירושלמה

והנה כל אדם יבין מדעתו, כי בטחון האמיתי הזה הוא בדרך נפלא, והוא יותר גדול וחזק מן אותו הבטחון הנמצא באשתו של רחב"ד, כי שם לא אמרה קודם שנעשה לה הנס שהיא בטוחה שיעשה לה הקב"ה נס כו"כ, אלא הבטחון הזה היה עצור בלבבה, ואפילו אם היתה אומרת זאת לבני ביתה, אין לה חשש של בושה אם לא יהיה הנס, ותבוש מהכזבת דבריה, מפני שהם מועטים, וגם היא דשה בהו ולא תבוש מהם אם לא יתאמתו דבריה, משא"כ ענין המעשה הנז' שהרב ז"ל הראה בפומבי חיזק הבטחון שלו בירידת המטר, שברור אצלו שירד המטר, ויצטרכו לחריטי גשם מעטפות ונעלים לכן הלביש את עדתו והכין אותם בידם בעוד החמה זורחת בתוקפה על הארץ, ואין ברקיע ענן אפילו שעור שתי אצבעות, דהא ודאי אם היו רק הולכים על הקברות לצעוק ולא נענו, אין נולד להם מזה בושה וכלימה, שכבר עשו כמה בכיות וצעקות היהודים והישמעאלים ולא נענו, אך הבושה היא דבר המנעלים ומטטפות של הגשם שלבשום בעצם השמים לטוהר על סמך שירד הגשם, שאם לא היה יורד הגשם אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, על כן אחר שידע ושיער הרב ז"ל גודל הבושה שהיתה מגעת אליו ולקהלתו אם לא היה יורד המטר, ועכ"ז סמך על הבטחון שלו, ועשה מעשה רב בפומבי במונח ברור שירד הגשם, הא ודאי בטחון זה הוא נפלא יותר מהבטחון שני אשר הצענו ע"פ המעשה של אשת רחב"ד הנז'. הרי ערכנו בזה שלשה מדרגות בבטחון

ובזה יובן בס"ד מקראי קודש הנז"ל כעין חומר דתחלה זכר בטחון הראשון שאינו מוחזק באמיתתו ואין הלב שלם בו, אלא הוא ברצוא ושוב שעדיין יש דאגה וחששה בלבו, אולי לא יזכה לנס, ועל זה אמר בך בטחו אבותינו בטחו בסתם, והוא קאי על אותו הבטחון הראשון אשר הצענו, וחזר ואמר בטחון השני שהוא אמיתי ובלב שלם, וכמו הבטחון של אשת רחב"ד שהיה ברור אצלה שיעשה לה הקב"ה נס, ונכנסה להביא מרדה ולא המתינה עד שתראה הנס שיתמלא התנור לחם, ואח"כ תכנס להביא מרדה, אלא נכנסה להביא מרדה קודם שראתה הנס, וכמ"ש בברייתא תנא אף היא להביא מרדה נכנסה, ונתן טעם למה היה ברור לה שיהיה לה נס, והיינו מפני שמלומדת בנסים, שהקב"ה עשה להם נסים הרבה, ולכן לא היה לה ספק בנס זה ועל מדרגה זו השנית אמר בטחו ותפלטמו, פירוש בטחו שתעשה להם נס להצלתם מן הצרה, כי באמת ותפלטמו כבר קודם זה, שעשית להם נסים להצילם מן הצרה, ולכן הם מלומדים בנסים, ולכך בטחו עתה בלב שלם, וכמ"ש על אשת רחב"ד אף היא להביא מרדה נכנסה לפי שמלומדת בנסים היתה. ואחר זה זכר מין הבטחון השלישי, שהוא בטחון שלם נפלא שעשו מעשה בפומבי על המונח של הנס, ולא חשו לבושה דשמא ח"ו לא יהיה להם הנס, ואז יבושו אח"כ מאד, וכאשר נזכר במעשה הרב ז"ל הנז"ל, שלבש והלביש עדתו בכלים השייכים לזמן שהמטר נתך ארצה, ולא חש פן אח"כ יגיע לו בושה מזה, ועל זה אמר אליך זעקו ונמלטו, כאשר הרב ז"ל עשה תחלה תחנונים ובכיה בבית הכנסת, וביום השלישי צוה להביא מעטפות ומנעלים, בך בטחו בזה ולא בושו, פן לא יהיו נענים ואז יהיו לשחוק בעיני כל אדם

והנה כאן אצל ישראל היו צריכין אותה שעה לנס נפלא שיבקע הים לפניהם וילכו בתוך הים ביבשה, ועל זה הנס הגדול צריך לעשות אותה שעה מצוה גדולה שיש בה כדי סיפוק לזכות בעבורה בנס נפלא כזה, ואיך יתכן להיות זה באותה שעה, אין זאת אלא שיהיה להם מצות האמונה שיאמינו בהשי"ת, שיעשה להם הנס ויבטחו בו בטחון שלם, אמנם לא יועיל בזה בטחון הראשון שהוא רופף, ואפילו בטחון השני הנז"ל שהוא אמיתי וחזק לא יספיק לזכות בעבורו לנס נפלא של קי"ס, אלא צריך בטחון השלישי שהוא בטחון נפלא, שהבוטח עושה מעשה בפומבי קודם שיראה הנס בעיניו, ולכן אמר לו אם ימתינו ישראל עד שאקרע הים ואז ירדו לים ביבשה, אע"פ שעתה הם מאמינים בלב שלם שאקרע להם הים, אין זה בטחון נפלא כדי שאעשה להם בעבורו נס נפלא, אלא דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים, בעודו מלא על כל גדותיו, וירדו בתוך המים, שעושים מעשה רב בזה ע"י הבטחון שבוטחים בי שאקרע להם הים כשיבואו המים עד נפש, ובזכות זה הבטחון הנפלא אז זוכים שאעשה להם נס נפלא לקרוע הים, וילכו ביבשה בתוך הים, ויעלו ממנו לשלום, ואת המצריים אעשה דין להטביעם בים, וכן עשו ישראל וירדו לים קודם שנקרע, וכאשר הגיעו ובאו מים