עוד יוסף חי תקלח

איש חי פרשת שמות, בפסוק לדעה מה יעשה לו, דאיתא בזוה"ק מ"ה דמשה רומזים לגאולה, והם אותיות מ"ה של ראש וסוף הקם תקים, ואות ש' דמשה רמז לגלות, ולכן עמדה אחותו מרחוק לדעת אם אותיות מה שיש בשמו יעשה לו גאולה מהם, דאע"ג דעדיין לא נקרא שמו משה, ראתה ברוה"ק שנקרא שמו משה בשמים ממעל קודם שיולד, וכנז' בזוה"ק ע"ש

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בפרשה זו, דכתיב ויקח שש מאות רכב בחור, רמז הכתוב שרצה להתגבר באות ש' דמשה, הרומזת לגלות, ויש בה שני חור כי בצורת ש יש שני אווירין בתוכה שהם ב' חורין, וזה נרמז באותיות בחור אם תחלקנה לשנים נקראת ב' חור. ובזה יובן כאן א"ל הקב"ה מה תצעק אלי, פירוש אותיות מ"ה שבשמך תצעק אלי, לעשות פעולתם שהיא הגאולה של ישראל, ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו לים, כדי להשלים להם גאולה מיד מצרים ע"י שאטביע המצריים בים סוף

ובזה יובן הכתוב מ"ש ישראל למרע"ה מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, פירוש אותיות מ"ה שיש בשמך שבהם תהיה הגאולה עשית לנו בהם פעולה של גאולה רק על היציאה בלבד, וזהו להוציאנו ממצרים, דמה תועלת יש ביציאה לבדה אם יחזרו המצריים לכבוש אותנו, דצריך שתהיה בהם גאולה שלימה, וכי בעבור היציאה בלבד נתנו אותיות מה בשמך

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דכתיב מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ואקדים לפרש בס"ד תחלה מקראי קודש בתהלים מזמור כ"ב, בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו. ויש במקראות אלו דקדוק גדול, חדא מה ענין הכפל הזה שכפל ההבטחה שלשה פעמים תכופים בזא"ז, וסגי לומר בך בטחו אבותינו אליך זעקו ונמלטו, ועוד למה בבטחו הראשון והשני לא אמר ולא בושו, ורק בבטחו השלישי אמר ולא בושו, ועוד למה אחר בטחו הראשון לא אמר אליך זעקו ונמלטו, ועוד איך אומר בך בטחו ולא יבושו, מי זה אשר יבוש מחמת הבטחון, ומה הבושה שיגיע לו מן הבטחון

ונראה לפרש בס"ד, כי הנה אנחנו רואין שיש שלשה מדרגות בבטחון, הא' אדם העומד בצרה הוא בוטח בהשי"ת שיצילהו מצרתו, ומקוה שיעשה לו נס להצלתו, אך אין זה בטחון אמיתי וחזק, דלעולם י"ל אין זה סומך ממש על הבטחון הזה, והוא מסתפק בדבר אולי לא יהיה לו נס ולא נושע מצרתו, ועכ"ז הוא מצייר בדעתו וחושב שיעשה לו נס, דמה הפסד יש לו אם יחשוב וצייר בלבו נס ישועתו, דאדרבה בזה התקוה יהיה לו הנפשה ונחת רוח, ויותר טוב לו מן היאוש שמתייאש מן הישועה, אבל האמת הבטחון רופף בלבבו, על כן הוא דואג ומצטער בעבור הצרה שלו

והבטחון הב' הוא שיש לו בטחון שלם ואינו מצטער, ואינו דואג בלבבו על הצרה, אלא ברור לו שיעשה לו הקב"ה נס להצילו, ואין לו שום ספק בדבר זה, יען כי הוא מלומד בניסים שבאו עליו צרות כמה פעמים, ועשה לו השי"ת נס וניצול מהם, אך הבטחון הזה שהוא גמור ושלם אינו מודיעו לשום אדם, אלא הוא מונח וסגור בלבו דוקא, והוא כענין שאמרו בגמרא דתענית דף כ"ז על אשתו של רחב"ד שהיתה רגילה להחם התנור כל ערב שבת, שמנחת בו קוצין שמעלים עשן, מפני הבושה שכל שכנותיה אופות לחם בביתם לכבוד שבת, ועולה עשן מן התנורים שלהם בחצרותיהם, והיא אין עולה עשן בביתה, כי אין להם לא אפיה ולא בישול בקדרה, והיה לה אשה שכנית שלה, ואמרה זו האשה אני יודעת שאין להם לא אפיה ולא בישול על מה ועל מה עולה העשן מביתה של זו, אלך ואראה, והלכה וטרפה על הדלת כדי שיפתחו לה ותכנס לראות, ואשתו של רחב"ד מחמת הבושה קפצה ונכנסה לחדר אחר שהיה לה בביתה, ונעשה לה נס ונתמלא התנור לחם, והערבה שהיתה מונחת רקנית אצל התנור נתמלאה בצק, וזו האשה שדפקה על הפתח פתחו לה הדלת א' מבני הבית, והלכה למקום התנור שיוצא ממנו העשן, וראתה התנור מלא לחם, ותצעק על אשתו של רחב"ד ותאמר פלניתא פלניתא הביאי מרדיך להוציא בו הלחם מן התנור, כי הלחם התחיל להיות נחרך באש, ותען אשתו של רחב"ד הנה אנכי ג"כ נכנסתי לחפש על המרדא להביאו, ואמרו שם בגמרא תנא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים היתה, כלומר אל תחשוב ששקרה ח"ו מפני הבושה, אלא באמת כך היתה כונתה שנכנסה לחדר לחפש על המרדא להביאה כדי להוציא בו הלחם מן התנור מפני שבטחה בלבה, כיון דבאה זו השכנית לראות ודאי יעשה הקב"ה לה נס שיתמלא התנור לחם, כדי שלא תתבייש, שכבר היא מלומדת בנסים כיוצא בזה, ולכך נתעכבה בחדר שנכנסה לחפש על המרדא להביאו, והרי זה בטחון השני שאמרנו שהאדם לבו חזק ושלם בבטחון, דאין לו ספק בדבר הנס, שודאי יעשה לו הקב"ה נס, אך כל הבטחון החזק הזה הוא עצור בלבבו שלא גילה אותו לאחרים, וכמו ענין אשתו של רחב"ד הנז' שהיה לה בטחון חזק שיעשה לה נס שיתמלא התנור לחם, ונכנסה להביא מרדה, אך לא גילתה ולא הגידה לפני אחרים שהוא נכנסת להביא המרדא, אלא נכנסה בסתם, ואחר ששמעה מן השכנית שהתנור מלא לחם תביאי מרדיך, אז אמרה גם אני להביא המרדא נכנסתי

ובטחון השלישי הוא שיש לו בטחון גמור ושלם שיעשה לו הקב"ה נס, וקודם שיהיה הנס יגלה הדבר לאחרים שיהיה נעשה לו נס כו"פ, וגם יעשה מעשה על המונח הזה של הנס, ואינו חושש פן לא יזכה לנס, ויהיה לו בושה וכלימה במונח הזה שעשה, והענין הוא כמעשה שהיה שהובאה בספר מסע ירושלם, על הרב הגדול מהר"ר משה גלאנטי ז"ל (רבו של הרב פר"ח ז"ל), שהיה רב בירושלם תוב"ב אחר הרה"ג רבי שמואל גרמיזאן ז"ל, וז"ל ספר המסע הנז'. הנה זה כחמשים ומאת שנה, ונפש המון תושבי ירושלם שחוחה מדאגה וראשם כפוף וקודר מדאבון, כי כמעט עבר החורף, ועוד לא נראה אף עב קטנה ככף איש ברחבי פני השמים, להודיע את קול המון הגשם, ושם לא בלבד בעבור יבול ותבואה צריך הגשם, אלא גם צריך לשתיה, ואם לא יתמלאו הבארות מן הגשם יאנקו האדם והבהמה יחדיו, וכבר הטהרו כל הבארות אשר בהם יגרו מי המטר, ועיני כל יחלו למטר המשפיע חיים מסביב, אך ארובות השמים סוגרו והיהודים והישמעאלים והנוצרים פרשו כפם בתפלה, התענו בצום נפשם ונסעו המונים המונים לקבר רחל אמנו זיע"א בקרבת בית לחם, ואל קבר דוד הע"ה, וגם הגוים ההם אל היכלי מקדשיהם, אך השמים סוגרו וארובותם לא נפתחו ויכלא הגשם מהארץ

אז שלח הפחה אל ראש הרבנים בירושלם, הוא השיבה התמים רבי משה גלאנטי ז"ל, להפחידו בדברים האלה, כי יגרשהו עם כל היהודים מהסתפח בירושלם ובנחלת הקודש, אם לא יביא מטר עד השלישי, כי רק באשמת היהודים סגרו השמים את רחמם, ואתם הנכם מתפארים להיות עם בחיר ה' בקראכם אותו אבינו אתה, תנו לנו מופת על זאת בעת הלחץ, והראונו כי ישמע אל תחינתכם, ואם לא חי הנביא, כי כאשר דברתי ככה אעשה. ותהי מקהלת היהודים נבוכה מנבקת הרוח,