עוד יוסף חי תקלב

עב, שהיה כמו מכבש שלא יכול אדם לזוז ממקומו ולא יוכל להרים ידו ורגלו אפילו שיעור תנועה קטנה, היינו שאם היו כל הששה ימים כך היה אומר להם פרעה אחר החשך ודאי כונתכם לברוח, דאם כונתכם ללכת לזבוח, למה לא זבחתם בארץ, ובשלמא מקמי הכי אמרתם טעם, כי חששתם מן המצריים שלא יסקלו אתכם כשאתם זובחים תועבת מצרים, אך עתה בימי החשך העב הזה לא היו יכולים להרע לכם, ולמה לא זבחתם בארץ, ולכך לא היה חשך עב זה אלא שלשה ימים ולא יותר, מפני כי לקרבן צריך שלשה ימים לביקור, וביום רביעי יזבחהו ויקרבו אותו, וכיון דלא היה החשך זה יותר משלשה ימים, לכך לא זבחו, כי ביום רביעי היו מצרים רואין את ישראל, וז"ש לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שהוא חשך עב מאד שלשה ימים ולא יותר, והטעם מפני כי לישראל היה אור במושבותם, ואם היה חשך זה אוסר את המצריים שלא יזוזו ממקומם, היה פרעה אומר להם אח"כ למה לא זבחתם בארץ, מאחר כי אתם יש לכם אור, והמצריים כפופים ואסורים במקומם

ועדיין צריך להבין למה נקיט שני חלוקות לא ראו וכו' ולא קמו וכו'. ונ"ל דמצינו לרז"ל בפסוק ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, דקאי איש אל אחיו על דתן ואבירם שהיו קשר רשעים, ואפשר דבימי החשך העב שהיו המצריים אסורים ואין יכולים לזוז ממקומן, גם דתן ואבירם היו אסורים במקומן, ולא קמו, שאם היו יכולים לקום היו נכנסין לבתי מצרים ובוזזין כסף וזהב, כי לא היו נשמעין לדברי מרע"ה שצוה לישראל שלא יקחו כלום משל מצרים, כי אם יכנסו לראות דוקא, ולזה נקיט לא ראו איש את אחיו אלו דתן ואבירם, ולא קמו איש מתחתיו קאי על המצריים

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו. י"ל למה אמר לו דבר נא, שמשמע שימהר לדבר להם דבר זה שישאלו כלי כסף וכלי זהב, והלא עדיין זמן הרבה, כי הצווי של דבר נא אמרו לו באדר, בעת שהיה עומד לפני פרעה, ומתרה בו במכת החשך. ונ"ל בס"ד, דיש לחקור כל המכות עשו רעה למצרים בנפשם וממונם, אבל החשך לא עשה להם רעה בנפשם ולא בממונם, ורק צער בעלמא נצטערו בהעדר האור, ולא קמו איש מתחתיו, ואינו כדאי הצער לעשות בעבורו נס פלאי של החשך, שהיה כמו עב כבד, ונתונים בתוכו כמי שנתון במכבש. ונ"ל בס"ד, כי הוצרכה מכה זו של החשך, מפני שעל ידי מכה זו היה הנס של החן שנתן להם הקב"ה, כדי שיקחו על ידו רכוש גדול בתורת שאלה מן המצריים, שהיו שונאים שלהם, בנס הקרוב לטבע, ועי"כ יכולים להנות ממנו, ולא יהיה רחוק מן הטבע, שנראה נס גמור, שאסור ליהנות ממעשה נסים, והיינו כי רחוק מן מדת הטבעי שיהיו ישראל נאמנים בעיני מצרים להשאילם כסף וזהב ע"מ להחזיר, אמנם על ידי החשך הפלאי הזה שלא קמו המצריים איש מתחתיו, נסתבב טעם טבעי להיות חן לישראל בעיני מצרים, שנתברר להם שהם נאמנים גמורים שנפל ממונם בידם ולא נגעו בו, ועל זה נעשה להם אהבה גדולה עמהם, ונשאו חן בעיניהם, ולכך בעת ששאלו מהם כלי כסף וכלי זהב עשו עמהם טובה להשאילם ולעשות רצונם, והאמינו בהם שלא יגזלו ממונם, אלא לוקחים אותו בתורת שאלה ע"מ להחזיר

והענין הוא ע"פ מ"ש הרב ברכת אברהם ז"ל, שבמכת החשך גדלה מעלת ישראל בעיני מצרים ונתחזקה צדקתם ואמונתם בעיניהם, מפני כי בימי החשך לא היו המצריים יכולים לזוז ממקומם, כי היה החשך כמו ענן כבד מונח עליהם, וכל אחד מהם כאלו נתון תוך המכבש ממש, שאינו יכול לזוז ממקומו אפילו שיעור חצי אצבע, והעומד לא היה יכול לישב, והיושב לא יכול להרים גופו מעל מקומו, והמוטה לא יכול לזקוף, ורק ישראל היה להם אור בכ"מ, ולכך נכנסו תוך חדרי מצרים, ופתחו התיבות וראו כל מה שיש להם, ולא נטלו מהם כלום, ואחר שהוסר החשך ראו המצריים כל חפציהם בשלימות שלא לקחו מהם אפילו חוט אחד, ועל כן אחר שסר החשך נקבצו המצריים כיתות כיתות לדבר בענין ישראל, כת אחת אומרת ראו איך ישראל נאמנים ולבם שלם עמנו, ואין בדעתם לברוח מאתנו כי בימי החשך באו לפני מצרים, וראו כל מטמוניות, והיו יכולים ליקח כל הממון ולברוח, ולא עשו כן. ותען כת השנית ותאמר, גדולה מזאת אנחנו רואין בהם, והוא כי היו יכולין בימי החשך ליקח כל הבהמות של מצרים סוסים וחמורים ופרדות, ולרכוב עליהם ולברוח, ולא היה נשאר למצרים אפילו סוס א' ופרד א' או חמור אחד לרכוב עליהם כדי להשיגם, ותען כת השלישית ותאמר, גדולה מזאת אנחנו רואין, שהיו ישראל יכולים ליקח כל חרב ורומח ושאר כלי זיין של המצריים, ולא היה נשאר למצרים אפילו כלי זיין אחד, ואיך היו יכולים לעמוד כנגדם. ותען כת הרביעית ותאמר, גדולה מזאת אנחנו רואין, מאחר שכל או"א מן המצריים אסור במקומו, ואינו יכול לנענע אפילו אצבע קטנה, היו ישראל נכנסים לבתי מצרים והורגים אותם, ומשליכים פגריהם לנהר, והם היו יורשים כל הבתים של מצרים עם הממון שבהם, וישבו שם ולא יברחו ולא ילכו לארץ אחרת. ואחר שנשאו ונתנו ביניהם בדברים אלו נתחזקה בלבבם אמונת ישראל וצדקתם, ונעשה להם אהבה עצמית עם ישראל, ונשאו חן בעיניהם בדרך הטבע, ולכך תוספת החן שנתן הקב"ה לישראל היה קרוב לטבע, ועל כן נטילת הרכוש שבאה ע"י החן לא נחשבת לנס גמור, כדי שראוי שלא ליהנות מן מעשה נסים

ובזה מובן שפיר הטעם, שרצה השי"ת שישראל יתחילו לשאל ממצרים כלי כסף וזהב תכף ומיד אחר החשך, מפני כי מן מכת החשך נתעוררו המצרים לקלס ולשבח את ישראל, שנתאמתה אצלם אמונתם, ונתחדש להם אהבה בהם, ונעשה להם חן טבעי בעיניהם, על אשר כל ממונם היה מסור בידם ולא גזלום ולא לקחו ממנו אפילו חוט אחד, ולכן רצה שבעוד אשר אש אהבתם ואמונתם בישראל מתלהב בלבבם, ובעוד היות החן בתוקפו אצלם ולא נשתכח מהם, ילכו אצלם לשאל מהם שבזה יהיה תוספת החן שנתן להם השי"ת בעיניהם קרוב לטבע, ויועיל שיהיו מרוצים בכל לבם לעשות בקשתם, ולא ישיבו פניהם ריקם בכל חפץ אשר ישאלו מהם, ולכן אמר לו דבר נא במהרה אחר הסרת החשך, בעוד דבר זה חדש קודם שיתיישן בלבם ויתקרר

ובגמרא איתא, א"ל הקב"ה נא לשון בקשה, שיאמר לישראל בבקשה מכם שתשאלו איש מאת רעהו וכו', שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכבר דשו רבים במאמר זה ליישב הדקדוקים שבו, חדא למה יאמר בבקשה מכם, דמי יאמרו לו טול ממון ולא ירוץ ליטול מיד, ועוד כיון דהבטיח הקב"ה ברכוש גדול גם אם לא יאמר אותו צדיק ודאי צריך לקיים הבטחתו. ואקדים לפרש בס"ד הפסוק בפרשת שמות, דכתיב ונתתי את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, וקשה כיון דקאמר להו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים, נמצא הולכים מלאים ואין הולכים ריקם, ולמה הוצרך לפרש להם והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ופרשתי בס"ד דידוע ההולך לקיים מצוה, מלבד