עוד יוסף חי תקכט

את ישראל, היה רוצה לטעון דברים לסתור העצה הזאת של המים, אך השי"ת ראה שאם יסתור לא יועיל לישראל כלום, אפילו אם יאמר דברים של טעם, מאחר דאיכא שתי דיעות מסכימים כאחד, שהם בלעם ואיוב, ולכך שם הקב"ה בלב יתרו שיעשה בריחה שברח תכף ומיד ממצרים ויפקד מושבו מן חצר המלכות של פרעה, ולא נודע איה הוא. והנה ידוע מ"ש בגמרא, דמלכים הקדמונים היה להם ניחוש אם גוזרים גזרה ואחר שגזרו מת אחד מן השרים הגדולים שלהם מבטלים הגזרה, כי מיתת אותו השר סימן שלא יצליחו באותה גזרה, וכ"ש במצרים שכל עסקם היה בנחושים וקסמים, היה ניחוש זה חזק אצלם ולכן נתחכם יתרו לברוח להיות נפקד מהם, ונעשה בלב פרעה ושריו חשש גדול מאותה הגזרה, וכ"ש שנפקד איש אחד מן השלשה שנבחרו בעבור אותה עצה, דאיכא למיחש בזה טפי, ולכך הסכים פרעה לבטל הגזרה, אך כיון שלא מת אלא רק נפקד, לא ביטל אותה לגמרי, אלא קיים אותה במקצת, דהיינו בזכרים הנולדים בלבד, ולא בנקבות הנולדים, ולכך גזר כל בן הילוד היאורה תשלכוהו, וכל הבת תחיון

ולכן תמצא לכל אחד מן השלשה שהיו באותה עצה נעשה גמול כפי מעשהו, והיינו בלעם שדבר בפירוש על רעתם לדונם במים מיתה ממש לחנקם במים, אז גם הוא נענש במיתה שהומת בפועל, ואיוב אשר לא דבר בפה מלא אלא שתק, ונדונה שתיקתו כהודאה בכף הדמיון, לכן לא מת ממש אלא נידון בצרעת, דמצורע חשיב כמת ואינו מת ממש, אבל יתרו שברח וגרם בזה הצלה לישראל שנתרפפה הגזרה וחיו הנקבות, וגם למקצת זכרים הוה הצלה פורתא, זכה שישבו בניו בלשכת הגזית, שטובה זו הגיעה לבניו וכאלו הגיעה אליו, כי תפארת בנים אבותם

ועתה בא וראה חסדי השי"ת עלת כל העלות, כמה סיבות סיבב לטובת ישראל בענין זה, והוא כי מנהגו של עולם שגוזרין המלכים איזה גזרה על העם היושבים תחת ממשלתם, תתחיל הרעה מן השרים ועבדי המלך, שיעשו מלשינות להלשין על אותם העם, ואז יטב לב המלך לעשות להם רעה, אך כאן אצל ישראל לא התחילה הרעה מן שרי פרעה ועבדיו שנתעוררו להלשין על ישראל לפרעה כדי שיגזור עליהם גזירות רעות אלו אלא פרעה הוא אשר נתעורר תחלה להרע להם, שהוא נתעורר לדרוש עצה מיועציו בעבור נזק ישראל, איך יזיק להם ויאבדם ח"ו, וכמ"ש רז"ל מפני מה פרעה היה לוקה תחלה במכות מצרים, מפני שהוא התחיל בעצה תחלה, דכתיב ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום וכו', לכך ממנו היתה מתחלת הפרענות, וכנז' בגמרא דסוטה ובמדרש רבא, וכן הביא רש"י ז"ל בפסוק ועלו ובאו בביתך וכו' ובבית עבדיך ובעמך, וכל זה היתה סיבה מאת השי"ת שגזר שתתחיל התעוררות זו מן פרעה כדי שהוא ילקה תחלה, ובזה יהיה נחת רוח לישראל, בראותם כי המכה שולטת ומתחלת בפרעה תחלה, וגם היה נעשה קדוש השם יותר בזה, שהנס נתעלה יותר, כי ראו שהצפרדעים כשעלו מן היאור לא נכנסו תחלה לבתים שהם סמוכים ליאור, ונתפשטו לאט לאט עד שהגיעו לבתי פרעה ונכנסו שם, אלא תחלה כשעלו מן היאור לא נכנסו בבתים שאצלם, אלא הלכו ברחובות העיר עד שהגיעו לבתי פרעה ונתמלאו, ואח"כ נכנסו לבתי שריו ועבדיו ומילאום, ואח"כ נכנסו לבתי המון העם, ויש אומרים שהלכו תחלה תחת הקרקע עד בתי פרעה, ושם בקעו הרצפה ויצאו, וכל זה היה נס פלאות, וכן הערוב לא נכנס תחלה בבתים הראשונים אשר בפתח העיר, אלא נכנס תחלה לבתי פרעה, ואח"כ לשאר בתים, וכן הארבה, וכן הברד, וכן הדבר, וכן השאר, וכל אלו הפלאות נעשו ע"י סיבה ההיא שנתעורר פרעה תחלה לפתוח פיו בקלקלה

ועוד נעשה סיבה אחרת לתועלת ישראל מן עצה של בלעם, שאמר לא נדון אותם באש או בחרב אלא במים, והיינו כי האש דין והחרב דין, ואם היו דנים אותם באש או בחרב היו מתגברים בזה עליהם, והיה יוצא נזק עצום לישראל מידם, אך כיון שעשו הגזרה במים שהם חסדים לא הרעו לישראל בגזרה, כי באמת אחר ימים מועטים נולד מרע"ה, ואחר שלשה חדשים נתנה אותו אמו בתיבה בתוך היאור, וטעו בזה שחשבו שנפל במים, ואז בטלו הגזרה, וכמ"ש רז"ל שאמר מרע"ה לישראל בשבילי נצלתם כולכם, וכיוצא בזה כתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל כי ע"י שקנה המן את ישראל מאחשורוש בכסף שהוא חסד, בזה זכו והצליחו בהצלתם ובביטול הגזרה, ואם היה קונה אותם בזהב שהוא דין, היה הדבר קשה עליהם, וכאשר האריך הגאון חיד"א ז"ל לפרש בזה כמה מקראות. וכן הענין כאן, נתן השי"ת בלב בלעם שלא יהיה מיעץ לעשות הגזרה באש או בחרב שהם דין, אלא במים שהם חסד, ובזה נצחו ישראל והצליחו בביטול הגזרה בזמן מועט

והסיבה השלישית היתה, מחמת דאיוב לא דבר בפיו להדיה על הסכמתו בדבר בלעם, אלא שתק ועי"כ נענש ביסורין שהם צרעת דחשוב כמת ואינו מת ממש, אבל אם היה מדבר להדיה על הרעה היה מת כמו בלעם, ורק עתה ששתק שהוא נחשב כהודאה נעשה לו דבר דחשיב כמת שהוא צרעת, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק תרעץ אויב, דהיינו אותיות צרעת, ואויב הוא אותיות איוב, כי בקי"ס היה השטן מקטרג בעבור ישראל לומר מה אלו גם אלו, והשי"ת הציל את ישראל ע"י אשר נתעסק באיוב, באומרו השמת לבך על עבדי איוב, ונתעסק בו השטן, ומה דביני וביני נקרע הים וטבעו מצרים ויצאו ישראל מן הים לשלום

והסיבה הד' שנתן בלב יתרו לברוח ולא עשה דרך אחרת להצלתם, באופן שהוא יסתור עצה זו של המים, שאם היה עושה כן לא היה יוצא מזה תועלת לישראל לבטל הגזרה, מפני שהיו סומכים על שתי דיעות של בלעם ושל איוב ששתק, אבל שם בלבו לברוח זה היה סיבה לבטל הגזרה, מפני שהיו סומכים על שתי דיעות של בלעם ושל איוב ששתק, אבל שם בלבו לברוח זה היה סיבה לבטל הגזרה ברובה, והמעט ג"כ היה רפוי אצלם וגבר ישראל. ולכאורה היה נראה שיתרו לא היה אהוב נאמן לישראל, שהיה לו לסתור את העצה הזאת של המים ולדבר טוב בפירוש על ישראל, ולמה ברח שבזה לא דבר לא טוב ולא רע, אך באמת מה שעשה יתרו היה סיבה מאת השי"ת לתועלת ישראל, שאם היה מדבר טוב לא היה תועלת ממנו לישראל, מאחר דיש שני דיעות מסכימים בדעתם, משא"כ עתה שברח נעשה תועלת גדולה לישראל וכדאמרן

ובזה יתבארו הכתובים היטב בפרשת שמות, דאחר שאמר מרע"ה לפני הקב"ה, בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי, אמר השי"ת אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה', ועיין להרב אם לבינה ז"ל מ"ש בפסוק זה, ואני אבארנו לפי דרכי, ויש הפרש ביני לבינו והוא, דאחר שטען שהוא כבד פה ואינו ראוי לשליחות זו, הודיעו השי"ת דמה שהיה כבד פה הוא סיבה בעבור תועלת, ופירש לו כמה דברים שהם נסתבבו מאתו יתברך לתועלת, אע"פ שמתחלה נראין קשים, ולכן אמר לו יש