עוד יוסף חי תקכח

ובבא המשחית לבית המצרי ולא ראה שם בכור הכה את גדול הבית הבכור, כי גדול הבית הוא נחשב כמו הבכור. ובזה מתורץ היטב דקדוק גדול בפסוק, שאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, משמע דמכת בכורות היתה על ידו יתברך ולא ע"י מלאך, ואח"כ אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, דמשמע מזה דבכורי מצרים הוכו ע"י המשחית שנכנס בביתם והכם. ועוד איכא קושיא הסימן של הדם למאי איצטריך, ובזה ניחא כי המצריים החביאו כמה בכורות בבתי ישראל והמשחית לא נכנס אלא לבתי מצרים להרוג בכוריהם כאשר נצטווה, ולכך בבית שלא היה שם בכור הכה גדול הבית, אבל לאותם הבכורות המצריים שהוחבאו בבתי ישראל לא הכם המשחית שאם יכנס לבתי ישראל להכותם לא יבחין, ואפשר שיכה גם בכורי ישראל עמהם, ולכך בכורי מצרים אלו שהוחבאו בבתי ישראל הוכו על ידו יתברך, ועל זה נאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, ונמצא כי מצרים לקו בכפלים, ותקנתם היה קלקלתם כי הם החביאו בכורותיהם בבתי ישראל, ואבותיהם הפסידו כי גם הם הוכו ע"י המשחיתים בביתם, כי המשחית כשלא ראה בכור הכה את גדול הבית במקומו, ודבר זה היה קשה על המצריים יותר ויותר, אחר שראו שהם הסבו יתרון רעה על עצמם

ולכן צוה הקב"ה שיתנו סימן בפתח ע"י הדם כדי שיכיר המשחית ולא יכנס, הנה זה הסימן היה לתקלה למצרים שהיו מחביאים בכורותיהם בבתי ישראל, ועי"כ יהיו לוקים כפלים שגם גדולי הבית הוכו, והיינו שאם לא היה זה הסימן לא היו המצריים נותנים בכורותיהם בבתי ישראל, כי היו אומרים מה תקנה יש בזה, הלא המשחית יכנס גם בבית ישראל ויהרגנו, וא"כ יותר טוב שיהיה בכורם מוכם בביתם ולא יהיה מוכה בבית ישראל אויביו, אך כיון שראו שעשו סימן על הפתח שהוא סימן למשחית שלא יכנס, א"כ נתברר להם שאין המשחית נכנס בבתי ישראל, ונמצאו בתי ישראל ערי מקלט, לכך החביאו בניהם שם, והם לא ידעו כי הן אמת המשחית לא יכנס מפני שאינו מבחין, הנה הם יהיו מוכים על ידו יתברך. וזהו השחוק ששחק הקב"ה במצריים בדבר זה שעי"כ שם אותותיו של מכת בכורות בם, כלומר במצריים עצמן, כי מלבד הבכורות שלהם הם עצמן נעשה להם דין בכורות ולקו, ולולי זה לא היו נהרגים גדולי הבית כדין בכורות

ובזה יובן ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ר"ל שחקתי בהם שעשיתי סימן בהם שיהיו טועין בו, ועי"כ תוכפל צרתם על ידם, והיינו ע"י שצויתי את ישראל שיעשו סימן בדם על פתחיהן, בזה טעו המצריים שחשבו בתי ישראל יהיו ערי מקלט לבכורותיהם, ולכך הבריחו אותם שם להצילם ועי"כ נכפלה צרתם דמלבד הבכורות מתו גדולי הבית, וז"ש ואת אותותי של מכת בכורות שמתי בם במצריים עצמן שאינם בכורות ממש, ולכך לא היה בית אשר אין שם מת, ונתקיים בהם גמלא בעא קרני אודני דהוו ליה גזיזו מיניה, וגבר ישראל

או יובן אומרו את אותותי אשר שמתי בם ע"פ מ"ש רז"ל בפסוק למכה מצרים בבכוריהם, שהבכורות קמו בערב פסח והכו מכה רבה במצריים, בשומעם שהם יהיו מוכים באותה הלילה, וזה ההרג שהיה למצרים הם בהם, היה קשה עליהם יותר מכל המכות, ולז"א ואת אותותי אשר שמתי בם, שיצאה אש מהם ותאכל אותם

ועוד נ"ל בס"ד לרמוז אשר התעללתי תניח למ"ד אחד מן התעללתי סמוך לאות ת', אז נקראת הת"ל עלתי במצרים, שנעשה עילויי לחמשה שמות אלקים אשר מספרם ת"ל, דאע"ג שהם לא היו בקושי השעבוד אלא פ"ו שנים כמנין שם אלקים אחד, ונשאר שמ"ד, עכ"ז נמתקו הארבעה שהם שמ"ד בזכות מרע"ה שמספרו שמ"ה מספר אחד יתר על שמ"ד וכנז' בספרי המקובלים ז"ל. ועוד את אותותי אשר שמתי בם קרי בה במ"ם, היא מ"ם סתומה של מצרים עשיתי אותה פתוחה שנקראת מצרימה, ובזה יצאו ישראל מתוכם מתוך מ"ם, ובחדוש זה שחדשתי לעשות אותיות מ"ה במצרים כדי לפתוח לכם פתח הגאולה שעולה מספר מ"ה, אז וידעתם כי אני ה' ששם הוי"ה שלם במלוי אלפי"ן שעולה מספר מ"ה

ובאופן אחר נ"ל בס"ד אומרו אשר התעללתי במצרים והיינו כי בגזרת פרעה שגזר הבן הילוד היאורה תשליכוהו יש להתקשות למה גזר רק על הזכרים דבשלמא בגזרת הלידה שגזר אם בן הוא והמתם אותו ואם בת היא וחיה, עשה כן כדי שלא ירגישו ישראל שהמילדות חונקים אותם, אלא יחשבו שזו היא גזרה מן השמים על הזכרים שיהיו נולדים חנוקים, שאם המילדות חונקים אותם ע"פ גזרת פרעה למה אין חונקים הנקבות אבל גזרה זו דהשלכה ליאור המצריים עושים זה להדיה שמשליכים הילדים בחזקה ליאור, ולמה לא גזר שישליכו גם הנקבות אשר רואין. ופרשתי בס"ד טעם לזה בהקדים מ"ש בגמרא דסוטה א"ר סמאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית שנאמר וממשפחות סופרים יושבי יעבץ ע"ש. והקשה הרב אם לבינה ז"ל, שהשותק והבורח השוו שניהם יחד בשתיקה ומניעת העצה, ולמה איוב נידון ביסורין ויתרו זכה ללשכת הגזית ע"ש ונ"ל בס"ד כי פרעה בחר בשלשה יועצים על הדבר הזה ולא יותר, מפני שכל עצה לא תהיה חזקה לסמוך עליה אם לא תהיה בהסכמת שני דיעות, ולכן בחר בשלשה כדי שאם יהיה מחלוקת בזה בין יועץ הראשון ויועץ הב' יבא השלישי ויסכים כאחד מהם ואז יתבטלו דברי האחד מפני השנים, ולהיות כי בלעם היה קוסם גדול וראש הטמאים, ובחר להיות יועץ הראשון בדבר הזה, והוא אשר יעץ על השלכתם במים, כי בירר טעם הכרחי לעצה זו, כמ"ש רז"ל בגמרא שאמרו הבה נתחכמה למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש ילקו על זה מאלוקהם דכתיב כי באש ה' נשפט, ואם נדון אותם בחרב ג"כ יהיו לוקין בחרב על זה, דכתיב וחרבו שלופה בידו, בואו ונדונם במים שכבר אמר ונשבע שלא יביא מבול לעולם, ע"ש. העצה הזאת יצאה מן בלעם כשבחר בו פרעה לישב עם איוב ויתרו ביחד, כדי שיסכימו על עצה נכונה איך ידונו את ישראל לכלותם, והם לא יהיו נזוקין ונשפטים מאלקי ישראל, והוא אשר הסכים לדון אותם במים, וכן פירש רש"י ז"ל שלשה היו באותה עצה של הבה נתחכמה לו ע"ש, נמצא בלעם הוא שהסכים על המים, ולא בדבר אחר מחמת הטעמים הנזכרים

ואחר שיעץ בלעם על המים עדיין לא נתאמתה העצה, ולא נתקבלה לעשות מעשה בכך, אלא עד שתהיה בהסכמת היועץ השני שבשלשה שבחר בהם פרעה. והנה איוב שהיה שני בכלל השלשה, אם היה טוען וסותר העצה הזו של המים שיעץ בלעם, היו שואלין מן השלישי שהוא יתרו לראות דעתו אך כיון דאיוב שהוא השני לבלעם לא אמר כלום, אלא שתק, ש"מ הסכים לדברי בלעם, פי בכ"מ דנין השתיקה כהודאה, וכיון דהודה חייב מחמת כי שתק, אז פרעה החליט בדעתו לקיים גזרה זו של המים, ולא היה צריך לידע איך היא הסכמת יתרו, כיון דאיכא שתי דיעות בגזרת המים. והנה יתרו מחמת טוהר לבו שהיה אוהב