עוד יוסף חי תקכה

לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור. י"ל כיון דא"ל ונצבת לקראתו על שפת היאור, נודע שהוא יוצא המימה, ואמאי צריך לפרש לו שהוא יוצא המימה. גם צריך להבין למה עשה מכה ראשונה במים, ולמה נהפכו לדם ולא עשה המכה באופן אחר ונ"ל בס"ד, דידוע שבכל קליפה יש חלק טוב שהיא נזונת ממנו, ולכן יש בשמה אותיות שהם מורים על חלק הטוב שיונקת ממנו, ויש בשמה אותיות שהם מורים על הרע שבה, שבהם היא מזקת, ואלו האותיות הם חרב וכלי זין שלה. וידוע כי המצריים קליפה שלהם היא נקראת בשם מצרים, ונמצא שם הקליפה הוא מצרים, ועליה נאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וחלק הרע שלה הוא באותיות צר של מצרים, ובאלו האותיות מזקת ועושה רע, אבל החלק הטוב שבה הוא באותיות מים של מצרים, ומאלו היא יונקת ומושכת לה כח. ולכן כתיב יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, דקאי על אותיות צר אשר בשם מצרים שהוא שם הקליפה של המצריים, שבאלו האותיות של צר היו מזיקין ועושין רעה לישראל, והקב"ה גאלם מן אותיות אלו

ובזה יובן בס"ד תוכחה אשר רוה"ק מוכחת את ישראל בתהלים ע"ח, לא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר, אשר שם במצרים אותותיו ומופתיו בשדה צוען ויהפוך לדם יאוריהם ונוזלים בל ישתיון וכו'. והכונה שגאלם ופדאם מן אותיות צר של שם מצרים שהיו מכים בהם, ופירש אשר שם במצרים אותותיו, ר"ל שם בשם מצרים אותיות מחלק הטוב שמתייחס אליו יתברך, ולכן קרי להו אותותיו, ושם אותיות מחלק הטוט להורות על כחן של המצריים, שבא להם מן אותיות אלו שהם מחלק הטוב, ולכן מופתיו הראשונים אשר בשדה צען היו במים נהפכו לדם, להורות שתם כחם של המצריים ונסתלק מהם ונהפך לישראל, לכן הראה זה במכה הראשונה שהכה אותם במים, שהם כנגד אותיות מים אשר בשם מצרים שהיו המצריים יונקים מהם, דעתה נסתלק כח זה מהם, ונטלו אותו ישראל, שהעשירו מן המים, ולכן לא יבשו, שאם יבשו זה מורה שנסתלק כוחם של אותיות מים, הן מן המצריים הן מאחרים, ואינו נודע שחזר הכח הזה והיניקה מן המים לישראל, ורק מן המצריים נסתלק, אמנם עתה שלא יבשו המים אלא נהפכו לדם למצרים אבל לישראל נשארו מים ששותים ומתרווים מהם, ולא עוד אלא שנתעשרו מהם עושר גדול, וכמ"ש רז"ל ממכת הדם נתעשרו ישראל שהיו מוכרים מים למצריים בדמים, ואז היו שותין מים כיון שקנו בדמים. נמצא באופן זה נודע שנסתלק הכח והיניקה מן המצריים ונעשה לישראל

וז"ש לך אל פרעה בבוקר, שהוא זמן שליטת החסד הנה יוצא המימה, פירוש עושה הכנות כדי לקבל השפעה מן אותיות מים שבשם מצרים, וזהו יוצא המימה, והיינו משום דמזלי' חזי שהשפעה הזאת רופפת אצלו וקרובה היא להסתלק ממנו, לכן עושה הכנות להתחזק במימה, על כן אתה תלך עתה ונצבת לקראתו לסלק השפעה זו ממנו, שלא יוכל להתחזק בה, וסילוק זה תעשה לו על ידי שפת היאור שהוא כח עשרה פעמים אהי"ה, שהוא בבינה, ששם אתה דבק, דלכח אתה הוא הגואל של ישראל, וכח זה של עשרה שמות אהי"ה שעולה מספר ר"י רמוז בשפת היאור והוא כי שם יאור הוא אות יו"ד מכאן ואות רי"ש מכאן, והראש והסוף נקראים שפה, דהיינו אות יוד שפה עליונה של יאור, ואות רי"ש שפה תחתונה של שם יאור, ובזה הכח של עשרה שמות אהיה שהוא ר"י הרמוז בשפת היאור תסלק כחו של פרעה ממנו, ותבטל יניקתו שרוצה עתה להתחזק בה, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, מטה מספר דן, ונרמז במ"ש דן אנכי, ועם מספר יד כי תקחנו בידך עולה מספר ס"ח, שהוא מספר ארבעה פעמים טוב, רמז לתורה שנקראת טוב, ויש בה ארבעה חלקים שהם פרד"ס, הרי היא ד"פ טוב שבזכותה אתה מתגבר

ובאופן אחר נ"ל בס"ד הטעם שהיתה מכה הראשונה במים, והיינו כדי להורות למרע"ה, שלא ירא ולא יפחד מן פרעה שהיה מקור הסט"א, אלא יבא ויכהו וידבר אליו קשות, ועי"כ יהיה נוצח אותו וישמהו למרמס תחת רגליו, ואם לא יעשה לו כן אזי הוא יתגבר ח"ו, והוא דידוע מ"ש הרב ספר הברית ז"ל, שהאויר אע"פ שהוא רך מן המים אינו נדחק ונדחף מן המים, ולכן אפילו כלי אשר פיה רחב אם תכניס אותה בפיה למטה תחת המים עד שתהא כולה מכוסה במים, הנה האויר אשר בה לא יתן את המים לבא בתוכה, והמופת על זה אם תקח צנצנת אחת, ותדבק בדופן הצנצנת מבפנים צמר גפן מעט בדבק או בשעוה, ותכניס אותה בפיה למטה תחת המים ותוציאנה, אז תראה כי הצמר נשאר יבש כאשר בתחלה, וזה לך האות כי לא באו המים לתוך הצנצנת כלל, מפני האויר אשר בתוכה, וע"פ הכלל הזה המציאו חכמי הדור האחרונים כלי לירד בו לתוך הים או שאר מעמקי מים, והיינו על ידי היסוד הזה שהעמיקו בחכמת הטבע, והשיגו שאין מים יכולים ליכנס בגבול האויר המוסגר בכלי, ועל יסוד החכמה הזאת ששו ושמחו שמחה גדולה בחכמה זו שנתחכמו להשיג יסוד זה, ועל זאת אמרו מי ידמה לנו אשר יורה דעה ופלאות בסתרי הטבע כמונו היום, ואין כמונו בכל העמים, אשר סביבותינו, ומה גם היהודים האומללים היושבים בקרבנו, כי עם לא בינות הוא כי אם בתלמוד אשר להם, והתלמודים אין אתם יודע בשום חכמה, ובאמת הרואה יראה כי היסוד הזה אשר שמחו בו ויהללוהו, ונתגאו בחדוש הזה אשר חדשוהו בחכמת הטבע שבידם, הנה הוא דבר ידוע לחכמי ישראל הקדמונים, כי שנו חכמים בלשון המשנה במקוואות פרק יוד משנה א', כלי שהטבילו דרך פיו כאלו לא טבל, ופירש רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל בזה הלשון, כל כלי שבתחלת הכנסתו במים כופהו על פיו, אין המים נכנסים לתוכו לעולם אפילו הכניסו כולו עכ"ל, וזאת אומרת ומורה באצבע כי מה רבו ידיעות רז"ל בכל החכמות, ומה מאד עמקו בחכמת הטבע, ונזכר היסוד הזה בדבמי חכמי המשנה כלאחר יד, דלא נחתו לדבר בחכמת הטבע, אלא הזכירו דבר דנפיק מיניה דין בדיני המצות, עכת"ד ע"ש

נמצא המורם מכל האמור הוא, אע"פ שהמים חזקים יותר מן האויר המוסגר תוך הכלי, כי האויר אין בו ממשות ואינו נתפס מרוב הדקות שלו, והמים הם ממשים ונתפסים וחזקים ורודפים, ודוחפים בכוחם כמה וכמה, ועכ"ז אם יהיה האויר שבתוך הכלי עליון עליהם שהוא למעלה והם למטה תחתיו ממש, אין יכולים בכל כוחם החזק לגרש ולדחוף את האויר ההוא ולמעט נחלתו, ורק אם יהיו המים למעלה מן האויר דהיינו שהמים יהיו למעלה, ומקלחים ויורדים לתוך האויר שבכלי, אז תכף ומיד יגרשוהו וידחפוהו וישיגו את גבולו, וכן נמי אפילו אם יהיו באים מן הצד שהם יהיו שוים עמו, ג"כ יגרשוהו וידחפוהו וישיגו את גבולו ולרשת את מקומו. והנה זה הטבע עשאו במים ובאויר ללמדינו בינה, להשכיל בעניינים שיש בין ישראל שהם