עוד יוסף חי תקיח

היה רוצה להרוג את רבינו הקדוש הנימול, והוא דן את אמו והילד שבידה כדי להרגם, ובאמת אותה שעה היה רבינו הקדוש יושב בארמון שלו ובחיק אשתו של המלך, והילד שהובא לפניו ודן אותו הוא בנו ואינו רבינו הקדוש, ואין המלך ושריו יודעים כלום מכל זה. גם עוד תמצא כמו דעל ידי הצלת מרע"ה מן הטביעה בנהר שהיתה ע"י בת פרעה שניצולו כל ישראל בעבורו, כי ע"י שטעו וחשבו חכמי פרעה שנטבע ממש, הגידו לפרעה שכבר נטבע מושיען של ישראל, ואין צורך עוד להטביע ילדים, ועי"כ ניצולו כל ישראל, כן עתה עי"ז הנס שנעשה לרבינו הקדוש נתבטלה הגזרה של המילה מעל כל ישראל וכנז"ל, וכמו שהצלת מרע"ה היה בטעות שהטעתה אותם אמו להניחו בתיבה של גמי, שאין נראה דבר חוצץ בינו לבין המים, מפני שהגמי גדל במים. ולכך טעו בזה החכמה שעשתה שחשבו שנטבע במים, כן עתה ההצלה היתה ע"י חכמה שנתחכמה להחליפו בילד שאינו מהול, הרי נעשה לרבינו הקדוש דוגמה למה שנעשה למרע"ה בנס ההצלה שלו, כי רבינו הקדוש הוא מבחינת מרע"ה, וכמ"ש רבינו האר"י זלה"ה

הליכי את הילד והניקיהו לי. ארז"ל בגמרא נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה, הליכי הא שליכי, והנה בודאי היא דברה בלשון מצרי, ואמרה בלשון מצרי הא שליכי, והתורה רמזה הא שליכי במלת היליכי, וצריך להבין מה היתה כונתה בדבר זה שאמרה בפירוש הא שליכי, דכיון דאינו שלה איך תאמר לה הא שליכי, ומאי ס"ד לומר כן. ונ"ל בס"ד, היתה כונתה לומר אע"פ שאת נכריה ואין הילד הזה שליכי, אני אבקש ממך שתתנהגי עמו ברחמנות גדולה בזמן היניקה כאלו הוא שליכי ממש, שתתנהגי עמו כמנהג האם עם בנה ממש, ולא כמנהג מנקת נכריה שמנקת בשכר, נמצא היא כונתה לומר הא שליכי, היינו שתתנהגי עמו ברחמנות כאלו הוא שליכי, ובאמת כן היה שהוא שלה ואינה נכריה ממנו, ועל זה ארז"ל נתנבאה ולא ידעה, דאין כאן כאלו אלא הוא באמת בן שלה. ואמרתי דוגמא ודמיון לזה, מעשה שהיה שהובאה בספר אוצר פתגמים סי' רל"ז, והוא כי בבית הכנסת של עמי ארצות לא ידעו מה לקרות פרשת המפטיר ביום שמחת תורה, כי החכם שלהם המנהיג אותם לא בא באותו היום לבית הכנסת, והיו עושים סדר וקריאת התורה כפי מה שרואין רשום בספר המחזור של התפלה שבידם, וראו שכתוב במחזור של פרשת המפטיר ביום שמחת תורה קורין כדאתמול, וחשבו שיש פרשה בתורה שמתחלת במלת כדאתמול, ויחפשו בתורה ולא מצאו ולא ראו פרשה שמתחלת במלת כדאתמול, וסוף דבר אחר עמל וטורח שיגעו לחפש בפרשיות ולא מצאו, אמר אחד מהם כיון דהדבר הזה ספק אצלינו ולא ידענו הפרשה המתחלת במילת כדאתמול, טוב שנקרא הפרשה של המפטיר כמו שקרינו אתמול, וכן עשו. ואחר התפלה הלכו אצל החכם שלהם, ושאלו אותו היכן כתובה פרשה זו המתחלת במלת כדאתמול, אמר להם לא יש פרשה מתחלת כדאתמול, וכונת הסידור לומר שיקראו כמו שקראו אתמול, ונמצא כי הם קלעו אל המטרה שקראו כפי כונת המחזור שכונתו לומר שיקראו פרשת המפטיר שקראו ביום אתמול, ע"כ

וכן הענין כאן, היא אמרה לאמו הא שליכי, וכונתה לומר יהיה נחשב אצליך כאלו הוא שליכי, שתתנהגי עמו כמנהג האם עם בנה ממש, ונמצא כי בדבריה אלה קלעה אל המטרה שבאמת הוא בנה ממש, וכמו אותו האיש שאמר נקרא כמו שקרינו יום אתמול שבזה קלע אל המטרה לעשות כפי כונת הכתוב במחזור, כי המחזור ג"כ אומר כך שיקראו כמו שקראו יום אתמול

ותקח האשה את הילד ותנקהו. נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש רז"ל שקודם שבאה אמו החזירתו בתיה על כל נשי מצרים שהיו נמצאים שם כדי להניקו, והיו שפתותיו הקדושים סגורות זעג"ז, ולא קבל לפתוח אותם לינק, ובודאי ראשי הדדין של המצריות שהיו מלאים חלב נגעו בשפתי קודש שלו, כי ודאי היו דוחקין המצריות ראשי דדיהם בשפתו כדי להכניסם, ולא יכלו להריק חלב בפי הצדיק, ועכ"פ ודאי נתלכלכו ראשי שפתיו בחלב שלהם, ואמו הבינה מדעתה דבר זה, על כן כשלקחה אותו להניקו לא הניקתו אלא אחר הניקוי שנקתה שפתיו ורחצה אותם במים, ואח"כ הכניסה דדיה לפיו וינק, ולז"א ותקח האשה את הילד ותנקהו, קרי בה ותנקהו בדגש, והנו"ן בנקוד פתח, והקו"ף בנקוד צר"י ר"ל נקתה אותו תחלה, ואח"כ הניקה אותו

ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו. הדבר יפלא מי הכריחה לקרותו בשם זה על שם המשכתו מן המים דראוי להסתיר הדבר הזה ולהעלימו, ולא תתן פתחון פה להלשין, ובפרט כי שם זה קראתו בבית אביה, דאביה ג"כ קורא אותו בשם זה, ובודאי יהיה להם הרגשה בדבר. ונ"ל בס"ד, גם זה בהשגחתו יתברך שיהיה נקרא בשם זה, ועכ"ז נסמית עין שכלם ואינם מרגישים בדבר, ואח"ז כשבא מרע"ה לגאול את ישראל היה פרעה ושריו מעיהם מתחתכים איך היינו קורין אותו בשם זה ולא הרגשנו בדבר, דהיה להם להרגיש ולומר זה הוא המושיע את ישראל שראו החרטמים שנפל למים, שאח"כ נמשך ועלה ונמסר בידנו וגדל בביתינו, ולא הרגשנו להרגו, ובזה ידעו הכל כי השי"ת בעל היכולת ומשיב חכמים אחור, ודעתם יסכל שעשאם כבהמות ממש, שאין להם הרגשה של כלום

עוד נראה דבר הכתוב מפלאות מעשיו יתברך, כי היא קראתו משה שהוא ר"ל מושה אחרים, דהיינו מוציא את ישראל ומושה אותם מארץ מצרים, אך ותאמר לעיני הרואין פירוש וטעם לשם זה הוא, כי מן המים משיתהו, דקאי עליו, ובאמת זה הפירוש הוא הפך הפשט של משמעות השם שלו, כי שמו מורה שמושה אחרים, א"כ הוא הוא מושיען של ישראל באמת, שמושה אותם ממצרים, והוא הגואל את ישראל

ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו וינהג את הצאן אחר המדבר. נ"ל בס"ד כי נצוח המלחמה הוא בשלשה סוגים, והסוג הראשון היה בזמן מרע"ה שהיה מלך על ישראל ונלחם עם כמה אויבים, דמלבד מה שעשה במצרים בכח פיו, וגם מה שעשה בעמלק שהיה עומד בתפלה וכפיו פרושות השמים, וגבר ישראל שהיו העמלקים נופלים, עוד עשה בפיו מלחמה, עם סיחון ועוג שהפילם ע"י תפלתו, וכן עשה יעקב אע"ה קודם ממנו באמורי, כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגומו בצלותי ובעותי, וכן הוא משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ונודע בזה אצל כל האומות שכוחו בפיו, וכמ"ש רז"ל ששלחו מואב לשאול מן מדיין, מושיעם של ישראל נתגדל אצלכם במה כוחו, והשיבו להם כוחו בפיו נמצא הוא הנהיג את ישראל בכח הדבור בלבד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול, אח"כ נתחדש נצחון לישראל ע"י גבורת היד בחרב וחנית ורומח, שהיו המלכים מנהיגים את ישראל במלחמות ע"י גבורת הידים בכלי זיין. והנה נודע מה שזכה מרע"ה להיות רועה את ישראל באופן הנז', הוא מפני שהיה רועה צאן יתרו חמיו באמונה, וכמ"ש רז"ל שנים היו רועים את ישראל משה ודוד, ובדקם הקב"ה בתחלה בצאן של בשר ודם, וראה שהם רועים נאמנים, אמר כדאין הם לרעות את צאני אלו ישראל, דכתיב בהם ואתנה צאני צאן