עוד יוסף חי תקטז

בקנה ובושט ששם חיות האדם, או אם אוחזים בעורף שהוא צד השני

ואם בת היא וחיה. י"ל למאי אצטריך לפרש להם על הבת, מאחר שהוא לא צוה להמית אלא הזכרים, ש"מ לא ימיתו הבנות. ונ"ל בס"ד הכונה, שצוה להם שיספיקו לבנות מזון ושאר הנאות, כדי שיראו ישראל רחמנות שלהם, ולא יחשדו אותם במיתת הזכרים, אך הם מלבד שלא עשו כאשר דבר להם מלך מצרים להמית הבנים, אלא עשו עוד דבר חדש, והיינו ותחיינה את הילדים, ר"ל המזון לא היו נותנים לבנות, אלא רק לילדים הזכרים בלבד

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו. י"ל דארז"ל ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא כל הבית אורה, וקשה איך מחמת זה יחוייב שתצפנו שלשה חדשים ולא תוכל להצפינו יותר מן ג' חדשים, כי המשך הלשון נראה דהא תליא בהא. ונ"ל בס"ד מצינו דארז"ל בפסוק זה אמאי שלשה ולא יותר, ותרצו כי המצריים מנו לה תשעה חדשים מעת שהחזירה עמרם ונשאה, ולכך אחר תשעה היו באים לביתה לבקש העובר שנולד מה הוא כדי להשליכו, אך מרע"ה נולד לששה חדשים ויום אחד, והם לא הרגישו בזה כדי שיבואו לבקש אותו, ולכך היתה יכולה להצפינו שלשה חדשים דוקא לתשלום התשעה, כי ידעה דאחר גמר התשעה חדשים יבואו לביתה לבקש אותו, יען כי מוכרח שהיה למצריים פנקס מיוחד לדבר זה, שבו רשום עת הנשואין של כל או"א מישראל, כדי לידע זמן הלידה שיולדים, דמ"ש רז"ל מנו ליוכבד מעת שהחזירה, לא היה המנין ליוכבד דוקא, אלא לכל נשי ישראל כדי שיבואו לחפש ולראות מה ילדו, ואז ישליכו הילד בהיאור, ובודאי על רבוי עם שהיה שם בישראל צריך ממונים הרבה, ולא יספיקו חברה אחת לכולם, אלא יתחלקו למשמרות כדי להקל הדבר מעליהם, כי הוא תכסיסי הממשלה בכמה עניינים, ויתכן שתיקנו לכל שלשה חדשים ישמש משמר אחד, וכל אלו המשמרות עיניהם תצפנה באותו הפנקס הנז"ל, שבו כתוב זמן הנשואין של כל או"א, ואחריו הם הולכים לידע מתי יבואו לבתי ישראל לחפש על העוברים שנולדים, והם תופסים החשבון על תשעה חדשים, כי יולדת לשבעה לא שכיחה כ"כ

ולכן כיון שנולד מרע"ה לששה חדשים ויום אחד לא נכנסו הממונים לבית יוכבד באותו זמן לבדוק ולראות, כי הם עושים חשבונם ע"פ הלידה שתהיה אחר תשעה חדשים, אמנם אלו הממונים הסובבים בעיר ברחובות ישראל ראו מבחוץ בעת לידתו אור גדול מרחוק, וכמ"ש רז"ל שנתמלא כל הבית כולו אורה, ובודאי שאלו מבחוץ מה האורה הגדולה הזאת אשר בבית יוכבד, וישיבו להם שיוכבד ילדה לשבעה וילדה בת ומרוב השמחה שלא ילדה בן אלא בת וחיה, הדליקו נירות הרבה, וזה האור אשר אתם רואין, כי הם יודעים שבעת שתלד האשה בן יתאבלו ויבכו כל אנשי הבית מפני שיודעים שיהיה מושלך ליאור, ואם תלד בת ישמחו שמחה גדולה, ולכך האמינו לדברים אלה המתיישבים על הלב, דאית להו טעם חשוב, ולא נכנסו לבית יוכבד לבדוק ולראות, כי היה ברור אצלם שילדה בת. ואחר שלשה חדשים בא זמן הפקידות של ממונים אחרים שנמסר להם הפנקס ההוא, והמה רואין שיש תשעה חדשים משנשאת יוכבד, וא"כ זו הגיע זמן לידתה ואלו אין יודעים מאותו ענין של אור הבית, ואינם יודעים שילדה לשבעה, ובודאי יכנסו לבדוק בבית יוכבד, ולכן בסוף השלשה חדשים ללידתו שהוא סוף התשעה לא יכלה עוד הצפינו, כי אמרה בודאי הממונים החדשים יבואו לביתה לבדוק, וימצאו אותו ויטביעוהו

ובזה יובן ותרא אותו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה, ועי"כ ציירה בדעתה כי מן זריחת האורה אפשר שיבואו הממונים לידי טעות, כי כאשר ישאלו מה האורה הזאת יאמרו להם ישראל ילדה יוכבד בת, ובעבור שמחה הדליקו רבוי נרות, ויאמינו בכך ולא יבואו לבית לבדוק, ולכך ותצפנהו שלשה ירחים, שבהם משגיחים הממונים האלה, ולא יכלה עוד הצפינו מפני כי עתה יבואו ממונים חדשים אשר אין יודעים מכל זה כלום. אלא רק רואין ע"פ הפנקס הגיע זמן העובר של יוכבד לצאת לאויר העולם, ולכך יבואו לבדוק אם הוא זכר או נקבה, ועל כן הוציאה אותו מן הבית והניחתו בתיבה

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. ארז"ל בגמרא שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, וי"ל מנ"ל הא, ונ"ל בס"ד דקשיא להו הול"ל לרחוץ בתוך היאור, לכך פירשו מגלולי בית אביה, כי אביה היה עובד ליאור, דכתי' ביחזקאל סי' כ"ח על פרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני, נמצא היה לו ע"ז שם, והיאור עצמו נחשב גילולי ביה אביה, ולז"א לרחוץ על היאור, ר"ל על עון שהיה לה ביאור שהוא גילולי בית אביה

ואשר אחשוב בענין הנס הזה של מרע"ה ואופן הצלתו הוא, דאע"פ דאמו של מרע"ה היתה בארץ גושן ובתיה בת פרעה היתה בהיכל אביה במצרים, הנה נראה דמצרים וגושן היו בתרי עברי דנהרא זה כנגד זה, ומקום עבר האחד נקרא מצרים, ששם היה יושב המלך וכל בני ביתו והשרים, והיתה קרקע עבר זה גבוהה מן הנהר, וגושן היתה בעבר השני שכנגדו וקרקעו היתה נמוכה מאותו העבר, והיתה שוה בגובה עם גובה עבר הנהר השני, ושוה עם שטח גובה הנהר, והנה השי"ת שם בלב בתיה באותו היום לפרוש מגלולי בית אביה, ומכח נשמה הקדושה שנכנסה בה ביום ההוא ידעה שהגר צריך לו טבילה בנהר, ולא מהני ליה מרחץ, ולכן עברה הנהר והלכה לעבר השני שבו ארץ גושן, ונכנסה ועמדה בשפת היאור במקום סוף וגמי הרבה, וחוצץ מפני מראית העין, והתיבה היתה בין הסוף, ולכן נערותיה לא ראו אותה כי היתה התיבה מוצנעת שם, וכיון דבתיה היתה בתוך המים ראתה את התיבה קודם מהם, ואמרה להם שיראו את התיבה מה יש בתוכה, ומאחר שהיתה נסתרת בין הקנים לא ידעו היכן היא, והיא פשטה ידה להראות להם את מקום התיבה בהיותה מורה להם באצבעה, וכשפשטה ידה נתארכה ידה בנס פלאי, והגיעה עד התיבה, ואז אחזה את התיבה והביאתה אצלה במקום שעומדת שם בתוך הנהר, וממילא פתחה אותה ותראהו את הילד, כן מוכרח לצייר הצעת הענין

ברם הדבר יפלא, למה הוצרך להיות הנס באופן זה, והלא היה ראוי להיות הנס של הצלתו בנקל ע"י מלאך, שיבא מלאך ויטול אותו, ויניחו במקום אחר ויגדלהו ע"י דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, כאשר נעשה לאלפים ורבבות מילדי בני ישראל, ואחר שיגדלם המלאך ויגדלו יבואו לביתם עדרים עדרים, וכנז' בגמרא. וקושיא זו תתיישב שפיר בדברי רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, מ"ש בפסוק זה וז"ל, הורה הוא יתברך איך נואלו שרי צוען חכמי יועצי פרעה, העולה על רוחם שיש לאל ידם להפר ח"ו עצת אלקי עולם, ה' אשר יעץ וברא מושיע את ישראל באומרם אל פרעה כל הבן הילוד היאורה ישליכוהו, והורה הוא יתברך שאחרי שהשי"ת יעץ מי יפר, ולא עוד אלא כי אם בעת אומרם אליו כבר הושלך מושיען של ישראל היאורה, אז יוצאת חלציו תחלץ חושים כבודה בת