עוד יוסף חי תקטו

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. י"ל אם משמעות כן יפרוץ הוא לשון רבוי, כמו ופרצת ימה וקדמה ויפרוץ לרוב, שעניינם הוא רבוי למה כפל הדברים ירבה ויפרוץ, כיון דעניינם הוא חד, ועוד מ"ש ויקוצו, שפירש רש"י ז"ל בחייהם או היו כקוצין, צ"ל למה קצו בעבורם, ומה עכבה ומכשול היה להם מצד ישראל שקצו בחייהם, או היו כקוצין בעיניהם. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש במדרש שאל פלסוף את רבי אליעזר, לא אמר הנביא על אדום המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים. אמר לו לא דבר אלא כנגד העצות שאתם יועצים עלינו בכל שנה ושנה לכלותינו, אמר לו כך הוא שאנחנו יושבים ומתייעצום בכל שנה לכלותכם, ואתי חד סבא ומבטל לון, ע"כ. נמצא גם בעצות יפול לכון בנין, ויפול לשון הריסה וסתירה ופרצה. והנה כאן אצל ישראל בנה פרעה ועמו בנין גדול בעצות שלהם שיעצו לכלותם בכמה אופנים, אמנם השי"ת עשה להפך דכל עוד שהם מענים את בני ישראל יותר, הנה הם פרים ורבים יותר וגם עושה פרצות בבנין העצה שלהם בדבר זה, וכמ"ש ר"א על פסוק המה יבנו ואני אהרוס, וז"ש כן ירבה את בני ישראל שהיו מרובים מאד, וכן יפרוץ לשון פרצה שפורץ פרצות בבנין העצה של פרעה ועמו

ואומרו ויקוצו מפני בני ישראל. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב תולדות יצחק בפ' ובני ישראל פרו וישרצו וכו' ותמלא הארץ אותם, כלומר מאחר שהיו יולדות ששה בכרס אחד, והיו רבים מאד, אז כאשר אחד מישראל הולך בשוק עם בניו, היו הבנים הקטנים ממלאים השוק, וזהו שאמר ותמלא אותם עכ"ד. והשתא יובן בזה ענין ויקוצו מפני בני ישראל, דקצו המצריים בחייהם, וגם כקוצים היו בעיניהם, והכל הוא מסבת הקטנים, כי הקטנים היו רבים, וכשהיו מהלכים הקטנים בשווקים וברחובות ללכת ממקום למקום, היו ממלאים השווקים והרחובות, ואז היו מכשול למצרים ההולכים בשווקים, כי היו נתקלים בהם, יען כי הקטנים אין דרכם ללכת במישור כולם ביחד, ובפרט כשהם רבים, אלא מדלגים וקופצים אנה ואנה, זה מפה וזה מפה באין סדרים, ולכן האיש ההולך ובא כנגדם הוא נתקל בהם, ובפרט אם הוא הולך במהירות, והם הולכים לאט לאט, ולכך היה קשה הדבר הזה על המצריים מאד, ועוד יותר יקשה עליהם אם המצרי רוכב בהמה והילדים הולכים רגלי, שזה צועק פנו לכאן תנו לב, ואין מרגישין בזה בקול צעקתו, ונובח ככלב ואין שומעין לו, כי ילדים קטנים המה, ולכך כתיב ויקוצו מפני בני ישראל, בני דייקא דקאי על הקטנים

ובאופן אחר נ"ל בס"ד ע"פ המשל שכתב מהר"י מדובנא ז"ל בשני עניים המחזירים על פתחי נדיבים במדינות, זה הלך לצד דרום, וזה לצד צפון, ויפגעו זב"ז במקום אחד, ויספר אחד לחבירו שהוא נכנס למדינה פלונית, וביום ראשון שנכנס מצא הצלחה שהיה סובב על כל הקהל ורובם לא השיבו אותו ריקם, אלא נתנו לו צדקה, ואותו היום עלה בידו סך כו"כ, א"ל חבירו כמה ימים סבבת על הקהל לקבל, א"ל יום א' בלבד, א"ל למה, א"ל כך יש תקנה באותה העיר שלא יסבבו העניים לקבל צדקה אלא יום פורים בלבד, ואותו היום היה יום פורים. ויצחק עליו ויאמר לו, שוטה, אין רבותא לזה, כי ביום הפורים כל הפושט ידו נותנים לו חמש ושש פרוטות בבת אחת, אבל אני הלכתי לאותה העיר בתמוז והיה לי חן וחסד לקבל כפלי כפלים עליך, וזה חידוש, דאין הזמן מחייב ליתן צדקה הרבה, וגם אינו מחייב לב הקהל שיתנו, ועכ"ז לקחתי כפלי כפלים עליך, עכ"ד

והנה נודע, אדם שיגיע כל היום במלאכה אין לו תאוה בלילה להזקק לאשתו, כי כל עצמותיו שבורים מחמת יגיעתו ביום כי רבה היא, ואפילו אם דוחק עצמו ונזקק לאשתו לא יוליד בן בריא אלא חלש. וכאן במצרים שהיו ישראל מעונים ביותר רחוק הדבר שיולידו, ואם יולידו יהיו חלשים, אך ברצות השי"ת היו נזקקין לנשיהם בתאוה מרובה, וגם היו מולידים בנים בריאים, ודבר זה אינו טבעי לפי הזמן. וז"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה בחוזק הגוף ואיכותו שהיו בריאים בכת וחוזק אברי גופם. וכן יפרוץ במנין שהיו יולדים ששה בכרס אחד, ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שהיו כקוצים בעיניהם מחמת תוקף ההצלחה שהיה להם הפך הטבע, וחשבו שלקחו הוד הצלחתם וחטפו אותה מן המזל שלהם, וכמו שאמרו בני לבן על יעקב אע"ה, ומאשר לאבינו עשה לו את כל הכבוד הזה

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים. נ"ל בס"ד כי היו המצריים מתכוונים לצער אותם צער גדול בחנם, דמלבד תוקף העבודה והטורח שהיו מעמיסים עליהם כל היום כולו, הנה גם לחמא עניא של סעודתם שהיו נותנים להם בחצי היום, לא היו מניחים להם לעזוב המלאכה אפילו רביע שעה, כדי לאכול סעודתם כדרך הפועלים לנוח בעת סעודה, אלא גוזרים עליהם שלא לבטל מן העבודה אפילו רגע, ואוכלים פיתם בעוד ידיהם עסקניות במלאכתם, שישימו הפת בחיקם, ובעודם עוסקים נושכין הגלוסקא ומחזירים אותה לחיקם, ועד שלועסין ויבלעו החתיכה שבפיהם חוזרין ומוציאין הגלוסקא מחיקם ונושכין אותה, וכן עזה"ד עד שגומרין אכילת הגלוסקא ההיא, באופן שהם עוסקין בידם ולועסין בפיהם את פיתם ביחד. ואם היה עסקם בדבר יבש שאין בו לכלוך, חצי נחמה, אך כן עושין להם גם בהיות העסק בדבר לח שהוא טיט, שהידים מלוכלכין בחומר, והפת מתלכלך, ונמצא הפת נמאס ונכנס הטיט בפיהם. וז"ש וימררו את חייהם, ר"ל סעודתם ואכילתם, כי הסעודה והמזון נקראת חיות, מררו אותה להאכילם אותה בעת עבודתם עבודה קשה שעוסקין בה ולא ינוחו מן העבודה בעת אכילתם, ואם היתה עבודתם רק בדבר יבש שאין בו לכלוך חצי נחמה, אלא עושין להם כן גם בעת שעוסקים בחומר ובלבנים רכים, שהם מלכלכים הידים ואז יתלכלך גם פתם ומזונם

וראיתם על האבנים אם בן והמתם אותו. י"ל הול"ל וראיתם האבנים, כי האבנים הוא מושב האשה היולדת כמ"ש רש"י ז"ל. ונ"ל בס"ד כי הוא צוה אותם לחנוק הזכרים, והיינו כשמושכין הולד יהיו תופסים אותו בחוזק בצד הצוואר, שהוא צד שבו הקנה והושט שהוא רך, ושם הוא חיות שלו, וכשמשימין ידם בחוזק גדול נחנק הולד, מה שאין כן מצד השני שהוא העורף לא יהיה נחנק אם יתפסו שם בחוזק, וכדי שלא ירגישו בהם בני הבית כשתופסין הולד בצד הקנה והושט, נתן להם עצה שתשב המילדת בגבה של היולדת, ותחבקנה כאלו היא רוצה לעשות סיוע ועזר לתומכה שלא תתנועע לכאן ולכאן, וכיון שהיא חובקת הגב שלה, לכן לא יהיו ידיה נראין לעיני העומדים אצלה, אם אוחזת בצואר או בעורף, כיון דאין אויר פנוי בין גב היולדת לגוף המילדת, ועצה זו שנתן להם שיהיו סמוכים ודבוקים בגב היולדת, רמזה הכתוב באומרו וראיתם על האבנים, והיינו על ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה, וכתרגומו. והנה אותיות הסמוכים לאותיות אבנים הם אותיות גב סכן, והיינו גב ר"ל אחור, וסכן לשון חבוק, כמו ותהי למלך סוכנת, שתחבקו הגב של היולדת כדי שלא יראו העומדים אם ידכם אוחזת