עוד יוסף חי תקיד

בסבלתם, כלומר על ידי אותיות ס"מ, ואותיות לבת שהם צירוף סבלתם, וסוף דבר בזמן הגאולה נתקנו אותיות לבת, ונסתלקו מפרעה ומצרים, כי לקחם מרע"ה בסנה, ונעשו תבל, לקיים מה שנאמר תבל בל תמוט ונשארו אותיות ס"מ שנעשו צירוף מס, מלשון המס ימס, שנמחה ונמס כוחם מידם, ונודע מ"ש רז"ל בגמרא דהכלב נקרא מס, ולכן כיון דנמס כוחן של אותיות מ"ס שהיו אצל פרעה ומצרים, לכך כתיב ביציאתם של ישראל ממצרים, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וגבר ישראל

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אומרו למען ענותו בסבלתם, שזכר הסבלות בלבד, היינו כי מן הסבלות נתברר שלא היתה כונתם להנאת עצמן, אלא רק כדי להרע להם, והיינו דארז"ל דדרך האיש לישא משוי כבד על כתפו, ולא על ראשו, יען כי הזכר ראשו חלוש מפני שמזריע משם, ועוד הגלגלת היא שני חתיכות זעג"ז, ולכך משוי הכבד יקשה עליו, אבל האשה להפך כי נח לה לישא משא הכבד על ראשה ולא על כתיפה, יען כי מזרעת מחוט השדרה, ועוד ראשה חזק מאד דגלגלת שלה חתיכה אחת, ובראה השי"ת כך בשביל חבלי יולדה שלא יזיקו לגלגלתה, והם בעת שמשמים משוי על הזכרים אינם מניחים אותו לשאת אותו על כתפיהם אלא רק על ראשיהם, והנשים אינם מניחין אותם לישא המשא על ראשיהם, אלא רק על כתיפם, נמצא כונתם להרע דווקא ולא בשביל הנאתם, וכן ארז"ל שהיו מניחין משוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, הכונה שאם ישימו על כל או"א לטעון ולהסיע לבנים ממקום למקום, וקוצבים להם מספר הלבנים, והזקן רוצה להרבות בהילוך ולמעט במשא בסך הלבנים המוטל עליו, אבל הבחור שיש לו כח חזק נח לו להרבות במשא הלבנים, שישא עשרה בבת אחת כדי למעט בהילוך, והם גוזרים עליהם הפך זה, דהזקן ימעט בהילוך, וירבה בכובד המשא, והבחור ירבה בהילוך וימעט בכובד המשא. נמצא כונתם להרע להם, דמה הנאה יש להם מזה. הרי מן הסבלות מוכח דכונתם לענותם ולא בשביל הנאתם, וז"ש וישימו עליו שרי מסים למען ענותו דוקא, ולא בשביל הנאתם. וזה נתברר מחמת סבלותם שהיו גוזרים עליהם לישא משאות באופן שיהיה קשה עליהם, ואין להם הנאה מזה, כי כל אחד משלים חוק המוטל עליו, ועוד יש הוכחה מזה שהיו בונים פיתום ורעמסס שאין למצרים הנאה מן הבנין, יען שלא היה מתקיים כמ"ש רז"ל בזה

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. דרשו רז"ל בפה רך היה בתחלה, כדי שעי"כ יעשה כל אחד עבודה יותר מכדי יכלתו, דתחלה אמרו להם עשו עמי בטובה שהיא מלאכה ליום אחד דוקא, כי אנשים אחים ורעים אנחנו, ודרך אחים ורעים לעזור זא"ז באקראי, אע"פ שצריך להם בזה יגיעה רבה. והנה מחמת כן עשה כל אחד מלאכה יותר מכדי יכלתו, כי חשב אין זאת עליו בתמידות כי אם ליום אחד. ובשביל יום אחד בלבד אין לדקדק ולהקפיד לעשות המלאכה כפי יכלתו, אך פרעה ועמו הרשעים אחר שדברו עמהם בפה רך, כדי שכל אחד ירבה על כדי יכלתו וכחו, אז בקשו מכל או"א כפי הסך שעלה בידו בעבודה אשר עבד, ואם ותחסר יכו וייסרו אותו עד שישלים. וזהו ענין קושי השעבוד שעשו להם בערמה זו, כדי שיעשו מלאכה יותר מכדי כחם ויכלתם אשר על זה לא צוה השי"ת, בגזרת ועבדום וענום אותם

והנה בודאי דבר זה של קושי השעבוד שהיה להם ע"י ערמה לא היה מקרה, אלא בהשגחה שיסבלו וצער גדול כזה מדה כנגד מדה, וצריך להבין מה הוא, ומה היה. ונ"ל בס"ד דארז"ל קושי השעבוד היה בשביל עון מכירת יוסף הע"ה, ומה שהיה בזה מדה כנגד מדה, היינו כי באמת אע"פ שהשלום הוא טוב מאד, עכ"ז לפעמים נולד ומסתבב ממנו דבר רע, דהיינו אדם שרוצה לעשות רע לא יוכל לעשותו, כי אם על ידי שיעשה שלום תחלה, ועל זה התפלל דוד הע"ה ואמר שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול, כלומר לא יסובב להם מכשול ודבר רע מן השלום, והוא ע"פ המעשה שהביא בשעשועים העתוני, שבעיר ניאפול קרה מקרה זר ומוזר כזה, שאשה אחת שכבה על ערש דוי, וכשנטתה למות שלחה לקרות לאשה אחת שהיתה אשת ריבה מימים רבים, למען עשות שלום אתה לפני מותה, והקרובים שלה מהרו למלאת בקשתה, וילכו אצל אשת ריבה ויאמרו לה איך זאת היא נוטה למות, ורוצה לעשות שלום עמה, וא"א שתקום ממטתה לבא אצלה, כי מסוכנת היא וא"א להרים ראשה מעל הכר, ותשמע אשת ריבה לדבריהם, ומבלי איחור אפילו רגע מיהרה לבא אצלה, ותשמח זאת החולה בראותה אותה, ובעודה שוכבת פשטה זרועותיה לחבק את אשת ריבה למען נשק לה, ופתאום נשמע קול צעקה נוראה, ובני הבית מיהרו להפריד בין הנשים האלה, ויראו כי החולה בהתאזרה בשארית כוחה לנשק את אשת ריבה, נשכה את החוטם של אשת ריבה, וחציו נפל ארצה, ותתעלף הנשוכה, ויובילוה אל בית החולים, ואז החולה הנושכת קראה בעליצות לבב, ותאמר ברוך ה' הנה הפעם הזאת היא תמות במנוחה, ואחרי רגעים מספר מתה החולה, ע"כ המעשה

נמצא זו נקמה נקם רע על ידי השלום, שאם לא היתה אומרת לעשות שלום ולנשק את אשת ריבה, איך אפשר שתוכל ליגע באשת ריבה לעשות לה רע, אך זה השלום עשה מכשול לאשת ריבה שתאמין בה ותקריב פניה אצל פיה, ששם שיניה המוכנים לעשות רע ולשפוך דם, וכן כל אדם הוא נשמר מחרב אויבו על ידי הרחקתו שמתרחק ממנו, ואם האויב רמאי יעשה שלום תחלה כדי שיתקרב אליו, ואז יוכל לעשות עמו רעה, ועל זה נאמר בקהלת עת מלחמה ועת שלום, כלומר עת המלחמה נולד ונסתבב מעת שלום, ואין כונת הכתוב להפריד העתים ולהבדילם, אלא לחברם ולדבקם זב"ז

ועד"ז היתה הרעה שעשו השבטים ליוסף הצדיק, שהם שנאו אותו מאד, אך לא גילו לו השנאה שהיה להם עמו במדרגה הגדולה שלה, שאם ידע שיש להם עמו שנאה עצמית, היה נשמר להתרחק מהם ולא יתייחד עמהם, וכ"ש שלא יתייחד עמהם בשדה במקום רחוק מבית אביו ומשער מקומו, כי היה חושש לעצמו, ורק הראו לו העדר אהבה, שאין אוהבים, אבל שנאה אפילו כל שהוא לא הראו לו, ובזאת הערמה נכשל שהאמין לבא אצלם לשדה למקום רחוק לבדו, ואז עשו מה שעשו עד כי סוף דבר הסכימו למכרו עבד למצרים שבאותו זמן המזל מחייב, הנכנס שם בעבודת עבד אינו יוצא ממנה לעולם, ועל כן בעת שגלגלו מן השמים קושי השעבוד לישראל במצרים, בעבור עון זה של מכירת יוסף, אשר נסתבב ונולד מחמת הערמה שהערימו, שלא יהיה נודע ליוסף שיש להם שנאה עמו, ושלום לו מצד השנאה, שאין להם שנאה, ורק העדר אהבה היה להם עמו, לזה מדה כנגד מדה גם הרע שנעשה לישראל בעבור עון זה נעשה כבד וקשה, מסיבת הערמה שהערימו על ישראל, שלא ירגישו שחפצם לעבוד בהם, אלא רק רצו מהם עזר ליום אחד, ובזה נכשלו לעשות עבודה יותר מכדי כחם, ולבסוף בקשו אותה מהם בפרך, ובזה נתקן עון מכירת יוסף הע"ה שנעשה ג"כ עד"ז: