עוד יוסף חי תקט

לאומרם בעת שבא למצרים וראה את יוסף, ומה יש להם שייכות עתה. ונ"ל בס"ד דארז"ל ע"פ בן זקונים הוא, שהיה זיו אוקנין שלו דומה לו. והנה האדם א"א לראות פני עצמו אלא ע"י מראה זכוכית לטושה, וזה אסור משום לא ילבש גבר, אמנם יעקב אע"ה היה רואה את פני עצמו ע"י ראייתו בפניו של יוסף, שהוא דומה לו וצורתו כצורתו, וידוע שצורת יעקב אע"ה חקוקה בכסא הכבוד, והיה לו הנאה בראיית צורתו, כי יש בה סוד נעלם וכמוס, וכשנעלם ממנו יוסף הע"ה פסקה הנאת ראיה זו ממנו, ואחר שחזר ונגלה אליו וראהו היה נהנה מראייתו, כי חזר עתה לראות צורת פניו כבתחלה

והנה מן הדבר הזה שעשה האלקים שתהיה צורתו של יוסף הע"ה דומה לצורת יעקב אע"ה ממש, יש הוכחה שיש קשר ליוסף הע"ה עם יעקב אע"ה יותר מכל אחיו, ומאחר שיש לו יתרון זה נמצא יש טעם שיהיה יתרון השבט אצלו, שהוא יהיה שני שבטים ולא אחיו, והיינו כי מדבריו יתברך שאמר ליעקב אע"ה קהל עמים יהיה ממך מוכרח לפרש שא"ל קהל אחד מן קהלים שלך יהיה לשנים, אך לא נודע מי הוא, וכמ"ש רבינו אלשיך ז"ל בפסוק ונתתיך לקהל עמים ע"ש, ולא נודע מי זה יהיה שנים. אך בזה שאנחנו רואין שהיה זיו אוקנין שלו דומה נמצא טעם ליתרון זה של השבט להיות אצל יוסף. גם עוד יש טעם בזה, כיון דדומה צורתו לאביו, נמצא היה ליעקב אע"ה הנאה גדולה מפני יוסף, וכאמור, וראוי שישלם לו שכר הנאה. ובזה הטעם פרשתי בס"ד, מ"ש בברכתו בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, פירוש זכית להיות שני בן, שהוא בן פרת יוסף בן פרת, שנעשית שני שבעים, עלי עין כלומר בעבור הנאת העין כלי שהיתה נהנית מראית פניך היקרים לי

וז"ש כאן ראה פניך שהייתי נהנה מן ראייתו לא פללתי עוד, ועתה תהלות לאל חזרה הנאתי כבראשונה, כי הנה עתה הראה אלקים אותי דייקא, שבעת שאני רואה אותך הנני רואה את עצמי, וזהו הראני בפניך אותי ממש, ועל כן וגם לשון רבוי כלומר רבוי ויתרון השבט בדין הוא שיהיה את זרעך, ולא את זרע אחיך, כי אתה יש לך יתרון מטעם זה

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם נ"ל בס"ד שמע כלומר הבן, שצריך שתבינו בשם יעקב למה נקרא בשם זה, אלא הוא בעבור ענוה שלימה שהיה לו, הן מצד הנפש הן מצד הגוף, ואות יוד שבראש שמו מורה על ענוה מצד הנפש, שהיה מקטין עצמו ורואה עצמו קטן מצד הנפש, כמו יו"ד שהיא קטנה בכ"ב אותיות, ולכך נקרא יעקב הקטן, ונשאר בו אותיות עקב שהיה לו ענוה מצד הגוף, שרואה עצמו עקב ולא ראש, וכמ"ש קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכו', ולז"א שמעו בני יעקב, כלומר תבינו איך אתם בני יעקב הקטן שמקטין עצמו מצד הנפש ומצד הגוף, וגם אתם תדמו אליו בזה, כי מעשה אבות יעשו בנים. ועוד שמעו אל ישראל אביכם, פירוש תבינו ג"כ בשם ישראל שנקרא בן על שם התורה שהוא עסוק בה יותר מן אבותיו, וכנז' במדרש, ורמוזה התורה בשם ישראל שהוא אותיות לי ראש וכמ"ש לעיל בפסוק ויקרא בהם שמי, ועוד יוד במלואה עשרים שהוא מספר כתר, ולמ"ד הוא לימוד התורה, ונשאר ראש, שלימוד התורה צריך להיות ראש לכל דבר, וגם מזה תלמדו מוסר השכל ותבינו איך תעשו

ראובן בכורי אתה. קשה והלא כתיב אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר אליהם ויברך אותם משמע בירך את כולם, ולא נמצא ברכה אצל ראובן, אלא רק הוכיחו בתוכחה. ונ"ל בס"ד, לעולם ברך את ראובן, אך הוא ברכו ברמז, שא"ל בכורי אתה, רמז במלת בכורי ברך יו"ד ר"ל אתה ברוך ביוד ברכות, יען כי עתה כחי וראשית אוני, ולכך ראוי אתה להתברך ביוד ברכות, ולכך ראוי שתקח הכהונה והמלכות, וזהו יתר שאת זו כהונה, ויתר עז זו מלכות, וכמ"ש רש"י ז"ל, ברם מפני שהיה לך מהירות שהיית פחז כמים. אל תותר בשתים אלה, ואפילו כי עלית משכבי אביך לא חטאת בזה, וקרי לבלבול המטה בשם עליה, כי באמת היה לו אח"כ עליה בדבר זה ולא ירידה, שבזה הורה תשובה, ולא יצא קלקול מזה, שלא נתבטלה ביאת הנשמות לגמרי, אלא רק נעשה חלול ותמורה, דאיתא בספר הלקוטים המיוחס לכתבי רבינו האר"י ז"ל, בפרשת וישב, בשעה שבלבל ראובן יצועי אביו ומנע משכבה של בלהה, שכבר נזדמנו למעלה שני נשמות תאומים בעבור עיבור בלהה, ונתלבשו באוצר ידוע, והנה להחזירם אי אפשר, מה עשו ב"ד של מעלה, הורידו שני נשמות אלו למצרים לאשתו של יוסף הע"ה. והיה א' למנשה וא' לאפרים ע"כ' ונמצא לא נתבטלו אלא נתחללו מצד הגופים שלהם, שנעשו מנשה ואפרים במקום אותם שני תאומים שהיו מוכנים לצורך עיבור בלהה, וז"ש אז חללת יצועי עלה, חללת ולא בעלת, אלא חלל לשון מחולל על המעות, לשון חליפין שנעשו אלו תמורת אלו, שנתחלף יציע של יעקב אע"ה ביציע של יוסף הע"ה, שהיה אסנת שהיא בתה של דינה בת יעקב אע"ה, והוא נחשב יציע אחד, כי גוף וברית הם, נמצא גם בדברי תוכחה השביח אותו, ודבר בשבחו ובסנגוריא שלו

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם. נ"ל בס"ד שגם כאן דבר בשבחן ובירך אותם, והוא כי נודע שכל אדם ההורג את אויבו בערמה נחשב כלי זיין שלו כלי חמס, דאין זה מחוקי המלחמה להרוג בערמה, אלא ילחם להדיה, ואם ינצחהו הנה הוא נושע מאת ה' כי לאדם המלחמה ומה' התשועה. והנה שמעון ולוי היו יכולים להרוג את אנשי שכם בלי ערמה ותחבולה של המילה, אמנם עשו בערמה כי חסר על כבוד אחותם שהיו אומרים העולם היא חשקה בשכם ובקשה ממנו לשכב עמה, ואחיה הפכו דבר הזימה עליו והרגו אותו ואת אנשי עירו, משא"כ עתה שעשו תנאי עמהם שימולו ואז תנשא לו, וכן עשו שנימולו כולם, נתברר שהוא חשק בה, ולכך קבל עליו ועל אנשי עירו צער זה של המילה כדי שיקח אותה, וכמ"ש המפרשים ע"פ הכזונה יעשה את אחותינו, והבאתי דבריהם לעיל בפ' וישב. וז"ש שמעון ולוי אחים, שהייתם אחים לדינה, וחסתם על כבודה להרוג אנשי שכם בערמה, אע"פ שבזה נחשב כלי זיין שלכם כלי חמס, כי כן הוא תכסיס המלחמה שכל ההורג בערמה נחשב זיין שלו כלי חמס, וגם עוד שבח אותם שחסתם על כבודי ולא גיליתם סוד זה של ערמת הריגת שכם בתחלה, וזהו בסודם זה של הערמה לא תבא נפשי, כי לא גילו הדבר מקודם מפני כי רצו שבקהלם על שכם להרגם אל תחד כבודי, שלא יתחלל כבודי בעצה זו לדבר עמהם בערמה, וכאשר פרשתי בס"ד לעיל בפסוק ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, ובאמת הם לא חטאו, אלא באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, וכמ"ש רש"י ז"ל שנחשבו כאלו עקרו בהמות

ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. קלל את אפם, כדי שלא יתגבר עליהם, וזו היא ברכה גדולה להם שיהיה אפם נכנע להם, ואמר שתי חלוקות אחת כנגד האנשים ואחת כנגד הנשים, ואמר עוד אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ברך אותם שלא יהיו נבדלים מהם שאר שבטים אחיהם, מפני שיודעים שיש להם כעס הרבה, ולכך לא יקחו מבנותם ולא יתנו להם בנות, ולזה בירך אותם שיהיה להם חן בעיני אחיהם השבטים,