עוד יוסף חי תקו

הענין כאן, ולכן אחר שקראו יעקב להודיע דאין כאן אסור שתי אחיות, כי הם היו נחשבים לגוף אחד, א"ל עוד הוכחה אחרת לבטל הלעז מחמת יוסף כאשר אמרנו, ולכך סיים ויוסף הידוע שזכה לחכמה גדולה דלא נמצא חכם ונבון כמוהו, וגם זכה למלוכה וממשלה, הוא ישית ידו, ר"ל כוחו על עיניך לבטל הלעז מעליך, ועל זה נאמר בן חכם, ישמח אב

פרשת ויחי

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. צריך לנו להבין טעם למה פרשה זו סתומה, והטעמים שארז"ל הביאם רש"י ז"ל, וגם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ביאר טעם לזה בדבריו היקרים, ואמרתי אנא עבדא לבאר טעם לזה בדרך רמז ודרשה בס"ד, והוא דארז"ל ארץ גושן כתב אותה פרעה לשרה אע"ה בכתובתה, וכיון שנכתבה על שם שרה אע"ה נסתלקה רוח הטומאה מארץ גושן, ושרתה עליה רוח קדושה, ולכן אמר יוסף הע"ה ליעקב אע"ה וישבת בארץ גושן, והיית קרוב אלי, שלח לו כן להפיס דעתו שלא יתיירא מקליפה וטומאה של מצרים, כי שם לא יש קליפה וטומאה, וכן עשו, ישבו בארץ גושן הוא וכל זרעו, ולכך לא שלטה בהם טומאת מצרים שהיתה ערות הארץ וקשה מאד

אמנם י"ל והלא פרעה כתב לה ארץ גושן בכתובתה כדי לישא אותה, וכיון שאח"כ לא לקחה נמצא מה שכתב לה ארץ גושן היה בטעות, ונסתלק שם שרה מן ארץ גושן, וא"כ חזרה חנה לשחרותה, והיתה כארץ מצרים שיחזור כח הטומאה לשרות עליה. ותרצנו כי אע"פ שלקח אברהם אע"ה את שרה מבית פרעה, נשאר פרעה חייב לאברהם בעלה של שרה דמי בושתה וצערה, שציער אותה בלקיחה זו, וגם עוד חייב ליתן לו מתנה מרובה, כדי לבטל הלעז כאשר עשה אבימלך שנתחייב ליתן לאברהם אע"ה צאן ובקר, וגם חלק קרקע במיטב ארצו כשהחזיר לו את שרה, לבטל הלעז, דכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות, ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו, ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת, ותרגם אנקלוס ודברתיך וחזית יתיך וכך דעמיך, והכונה שצריך ליתן לה ממון בתורת קנס, בעבור עיניו שנהנו מן ראייתה. ועוד יש טעם אחר שנתחייב לפייסה בממון שנתן בשביל הלעז, כמ"ש רש"י, וז"ל, הממון והכבוד הזה לך כסות עינים לכל אשר אתך, שלא יקילוך, שאילו השיבותיך רקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, ועכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך יודעים יהיו שבעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס, ע"כ נמצאתי מחויב לתת ממון כדי לבטל הלעז מעליה, ומצינו שלא הספיק לו הממון שנתן, אלא הקנה לאברהם אע"ה עוד חלק טוב בארצו ג"כ, דכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות וישב לו את שרה אשתו ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, נמצא מלבד הממון שנתן לו הוצרך להקנות לו חלק טוב בארצו, ועל כן גם פרעה נתחייב בכך לתת להם ממון ומיטב ארצו בעבור טעמים הנז"ל, שהוא ג"כ זנו עיניו מן ראייתה, וגם בעבור לבטל הלעז שלא יאמרו לאחר שנתעלל בה החזירה, ובאמת הוא לא נתן ממון כלל, כי מה שכתוב ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וכו', פירשנו ויהי לו מאחרים, דלא כתיב ויתן לו, אלא ויהי לו מאחרים, שנתנו לו דרונות לכבוד מלכם, ביום שנכנסה שרה לבית פרעה, וגם זה לא היה אח"כ בעת שהשיב לו את שרה ושילחה מאצלו, ואין בזה תועלת לתקן הלעז, וגם לשלם בעבור הנייתו מן ראייתה, ולכך זכה אברהם בארץ גושן בעבור הטעמים ההם שפרעה נתחייב לתת לו את ארץ גושן, ולכך שרתה רוח קדושה על ארץ גושן, ונסתלקה ממנה רוח טומאה, וכיון שזכה בה אברהם ושרה זכו בו ישראל מדין ירושה שירשו אותה מאברהם, ולא נסתלקה רוח קדושה מעליה, ולא חזרה רוח טומאה עליה

ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה, כי אחר אותיות אברהם יש אותיות בגושן. לרמז שאברהם אע"ה יש לו אחיזה ותפיסה וקנין בגושן, בעבור שרה אשתו, וממילא זכו בה יעקב וזרעו מדין ירושה, ונשארה רוח קדושה עליה בבואם בה, ועל כן זכו שם לנס פלאי שהיו פרים ורבים שם בתוכה שלא כפי הטבע ועוד זכה שם יעקב אע"ה לחיות בה שנים שנקראים חיים, שחי שם שבעה עשר שנה כמנין טוב בלי תערובת צער כלל ועיקר אפילו משהו, מה שלא זכה כן בארץ כנען ובארץ אחרת דקרי להו מעט ורעים, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בזה

וז"ש וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה, שזכו להיות להם אחיזה וקשר וקנין בה, כי ירשו אחיזה זו מן אברהם אע"ה, אשר אותיות שמו סמוכים ואחוזים באותיות גושן, ומחמת אחיזה וקנין זה שהיה להם זכו לשתים, האחד הוא ויפרו וירבו בה מאד, שפרו ורבו בנס שלא כדרך טבע, מפני כי באחיזה שהיה להם היתה שורה שם רוח קדושה, ומסולקת ממנה הטומאה, ואין הנס נעשה במקום טומאה, אלא במקום שיש בו השראת קדושה, והשנית שזכו עי"כ שחי יעקב אבינו שם שבעה עשר שנה שנות הנקראים חיים שאין בהם תערובת צער, כמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ולכן פרשה זו סתומה. כי מה שכתוב בה, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה הוא סיום סוף הפרשה הקודמת שהוא סיום פסוק ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד, שבזה זכר זכיה ראשנה של פו"ר מאד בדרך נס, ועוד זכו מחמת אחיזתם בה, דעי"כ ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ששנים אלו של חיים היו בארץ גושן, ונמצא זה הפסוק של ויחי הוא סיום פסוק האחרון של פרשה הקודמת, ולכן פרשה זו סתומה, והוא טעם יציב ונכון בעזה"י

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. הדקדוק ידוע, דאומרו שני חייו נראה לשון יתר הוא. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בס"ד בסה"ק בן איש חי בפרשת ויצא בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע ששם יעקב עולה קפ"ב כמנין שבע שמות הוי"ה ב"ה, ששולטים בשבע ימי השבוע, שבכל יום שולט ספירה א' משבע ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם, ובכל ספירה יש שם הוי"ה, וכמ"ש בדברי רבינו האר"י ז"ל. ובזה פרשתי שם בס"ד מאמר רז"ל שאמר הקב"ה עולמי עולמי מי בראך מי יצרך, יעקב בראך יעקב יצרך, כלומר שבע שמות הוי"ה שרמוזים בשם יעקב שעולה מספרו קפ"ב כמנין שבעה הויו"ת, בהם נבראת ונוצרת. ובזה פרשתי בס"ד, דאחר אומרו והנה ה' נצב עליו והיינו לשומרו כמ"ש רש"י, אמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כי מאחר שיש בשמו מספר ז' הויות ששולטים בשבע ימי השבוע, נמצא יש לו שמירה ליעקב בכל הימים כולם, ולז"א והנה אנכי עמך, כי שמות הוי"ה שלי רמוזים בשמך, ועי"כ ושמרתיך בכל אשר תלך, דבכל יום אשר תלך בו יש לך שמירה משם אחד של הוי"ה, ששולט בו מיום הראשון עד יום השביעי: