עוד יוסף חי תקד

יתבטל המנהג והנימוס הזה, ונמשילו אע"פ שהוא זר, והם בע"כ שתקו מפני כבודו של פרעה, אע"פ שיש להם להשיב על דבריו שאמר הנמצא כזה, שיאמרו לעולם נמצא ונמצא, ואם תבקש תמצא, ואין זה יחידי בעולם כדי שיהיה נדחה המנהג והנימוס כנגדו, ואחר שידעו כולם שהוא נגנב מארץ העברים, וכאשר הגיד הוא לשר המשקים כי גנוב גינבתי מארץ העברים, ובודאי הגיד שיש לו אחים, ואינו יחיד לאביו, היה פרעה מצפה מתי יבואו אחיו לבקש אותו, ואז יהיה נראה מביאתם שיוסף יחיד בחכמה ובנבואה שאין לאחיו דמיון אליו, ובזה יצדקו דבריו ותצדק סברתו, וגם עבדיו היו מצפים מתי יבואו אחיו לבקשו, ויהיו נכרים ונראין שהם ג"כ חכמים גדולים כמוהו, ובזה יצדקו דבריהם שיוסף אינו יחיד בדור כאשר חשב פרעה, וכיון דגם אחיו כמוהו, ממילא י"ל שיש עוד אחרים ג"כ כמוהו. ולכן כיון שהקול נשמע בית פרעה באו אחי יוסף, אז הוטב הדבר הזה בעיני פרעה, כי אמר עתה תתברר סברתי אשר החלטתי החכמה ליוסף ואמרתי יחיד הוא בדור בזה, כי לכך היה הוא מצפה מקודם, וגם בעיני עבדיו הוטב הדבר הזה שבאו אחי יוסף, כי אמרו עתה תתברר סברתינו אשר אמרנו על יוסף שנמצא כמוהו, ומאחר שהטבת הדבר הזה הפכיית בין פרעה ובין עבדיו, כי הוא מצפה לסתור דעת עבדיו ע"י ביאת אחיו, והם מצפים לסתור דברי פרעה ולקיים סברתם ע"י ביאת אחיו, לכך חילקם הכתוב ואמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, ולא אמר בעיני פרעה ועבדיו

ובאופן אחר נ"ל בס"ד וניישב עוד דקדוקים בכתוב הזה, חדא תיבת לאמר לשון יתר הוא ואין לה מושג כאן, דאינו לאמר לאחרים, ועוד מ"ש ויטב בעיני פרעה, פשיטא ודאי יטב הדבר הזה, כי מקודם היה לבם נוקפם בראותם עבד משל עליהם, ועתה שבאו אחיו ניכר שהוא מיוחס וגונב מארץ העברים. ונקדים לתרץ קושיא עצומה, אחר שבאו אחיו למצרים ב"פ ועמדו לפניו ודאי שמעו מאנשי המדינה, שהאיש אדוני הארץ שמו יוסף, שבודאי כל אנשי המדינה היו קורין אותו יוסף. וכן פרעה כשהביאו לפניו מבית הסהר אמר קראו את יוסף, דכתיב וישלח פרעה ויקרא את יוסף, וכיון ששמעו אחיו ששמו יוסף, היה להם להרגיש שהוא יוסף אחיהם שמכרו אותו למצרים, כי שם יוסף לא היה נמצא בעולם אלא הוא שחדשה אותו אמו עליו דוקא, דכתיב ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, ואיך לא הרגישו בו מחמת השם שלו. ונראה לתרץ בס"ד כי מצינו בכתוב דכתיב ויקרא פרעה את יוסף צפנת פענח. ונראה שכך גזר שלא יקראו אותו בשם יוסף אלא דוקא בשם צפנת פענח, שפירושו גברא דמטמרן גליין ליה, וכתרגום אנקלוס. והוא להורות כי הוא ראוי לגדולה זו מפני כי רוח אלקים בו, ולא יהיה קל בעיני המצרים לומר עבד מושל בנו, וגם כדי להפיס דעתם שלא יהיה נקרא בשם שהיה נקרא בו בהיותו עבד ובהיותו חבוש, כי מעת שירד למצרים הגיד ששמו יוסף, והיה נקרא בפי הכל בשם יוסף, ורק כשמלך גזר פרעה שלא יהיה נקרא בשם יוסף, אלא בשם צפנת פענח, ולכן כשבאו אחיו ידעו ששם האיש אדוני הארץ צפנת פענח, ולא היה נזכר שם יוסף כלל בפי כל אדם, ולכך לא הרגישו אחיו בזה, והוא טעם יציב ונכון בעזה"י

ומה שתמצא כתוב בפרשת מקץ בתחלת שנות הרעב, ויאמר פרעה לכו אל יוסף, שקראו בשם יוסף ולא קראו בשם צפנת פענח, כונתו לומר להם לכו אל אדם שהיה עבד כשהיה שמו יוסף אשר מאסתם בו מקודם להיות מושל עליכם, ועכ"ז עשה בחכמתו קיום למזון אשר אצר אותו ולא נרקב, ואתם שהייתם שרים וחכמים בעיניכם לא יכולתם לעשות קיום לחיות שלכם, כאשר הוא קיום להחיות עם רב

באופן כי מתחלת ממשלתו במצרים לא היה נקרא בשם יוסף, מפני ששם זה נקרא בו כשנמכר לעבד, ובזמן שנחבש בבית האסורים שהיה עודנו עבד לשר הטבחים. והנה עתה אחר שבאו אחי יוסף שהם זרע אברהם יצחק ויעקב שהם נשיאי הארץ ומיוחסים גדולים שבעולם מבני שם, ונמצא שהוא בן גדולים ונשיאים, אז אמרו אנשי ביתו של פרעה לפרעה, ראו שעתה תתבטל הגזרה שגזרת שלא לקראו בשם יוסף שהוא שמו העקרי שקראו לו אבותיו, מאחר שנודע עתה שהוא בן גדולים ומיוחס, אדרבה יתכבדו מצרים בקראם אותו בשם שקראוהו אבותיו, ואין צורך לשנות שמו עוד. וז"ש והקול נשמע בית פרעה, כלומר נשמע דבר זה מבני ביתו של פרעה, שהם חדשו הצעה זו, והיינו לאמר באו אחי יוסף בשמו העקרי, ולא לומר באו אחי צפנת פענח, ואין צורך להזכיר שינוי השם צפנת פענח. והנה הצעה שחדשו אנשי ביתי על פרעה להחזיר שם יוסף אליו, ולא יעשו עוד שינוי, כי אדרבה שם יוסף הוא עטרה וגדולה, היטב הדבר הזה בעיני פרעה ובעיני עבדיו, שראוי עתה להזכיר את צפנת פענח בשם יוסף

ואתה צוית זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם. נ"ל בס"ד, מן השמים שמו בפיו דברים אלו, בעבור רמז הרמוז בתוכם, דידוע מ"ש רז"ל שצריכין ישראל לגלות בשבעים אומות, כדי לברר נ"ק מן ע' קליפות שלהם, אך אינו צריך שיגלו כולם בכל אומה ואומה מן השבעים אומות, אלא זה גולה לאומה זו, וזה לאומה זו, וכאלו גלו כולם, וכמ"ש רז"ל ע"פ שה פזורה ישראל, מה שה זה אם לקה באחד מאבריו כאלו כולו לקה, כן ישראל זה גולה לכאן וזה גולה לכאן. וכאלו כולם גלו למקום אחד. ונודע דגלות בשבעים אומות מתחיל מן גלותם בארץ מצרים, כי זה היה הגלות הראשון. וידוע טעם הגלות כדי לברר נ"ק שנתפזרו בחטא אדה"ר, שזה הוא נעשה חוב והלואה של כל אחד ואחד מזרע אדה"ר ע"ס כל הדורות, וכל אחד יברר חלק הנוגע לנפשו, וגם צריך שכל אחד יברר ניצוצות שיצאו ממנו ע"י קרי שהם שלו. וז"ש קחו לכם מארץ מצרים עגלות, וחלק התיבה לשנים וקרי בה ע' גלות, דהיינו גלות ע' אומות שמתחיל ממצרים, וצורך הגלות הזה האחד הוא לטפכם, לשון טפין וטיפה של זרע, ר"ל בעבור הטיפין של קרי שיצאו מכם, ועוד לנשיכם, לשון חוב והלואה, ר"ל מה שאתם חייבין לברר מתערובת טו"ר שהיה בחטא אדה"ר, שכל אחד מזרעו צריך לברר ולתקן חלק הנוגע לו, ועי"כ ונשאתם את אביכם הוא אדה"ר שהוא אב לכל אדם, שתעשו לו נשיאות והרמת ראש בתיקון זה, ואז ובאתם, חלק המלה לשתים וקרי בה ובא תם, הוא יעקב הנקרא איש תם, שהוא ישלוט בעולם לבסוף, כנז' בספר הלקוטים הנדפס בירושלם תוב"ב

ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. קשה איך אפשר שיודה בכך שיקחו טוב כל ארץ מצרים, וישארו הוא ועמו ערומים. ונ"ל בס"ד הכונה כי יש מדה טובה שהיא מדת הסתפקות וזו המדה נקראת כל, כי בעל מדה זו דומה בעיניו שיש לו כל טוב שבעולם, ואינו חסר כלום, ואע"פ שאין בידו ממש אלא פת לחם דומה בעיניו שיש לו כל מעדני עולם ואינו חסר כלום. מעשה באדם אחד שהיה מתפאר לפני חביריו ויאמר תהילות לאל אני מאוכלי