עוד יוסף חי תצג

אותו אנשי האדון להשיבו לבית האדון, היו מכים בו עד שהכניסו אותו לבית האדון במשך מהלך שתי שעות, נמצא זה הפסיד יותר, נמצא שניהם חזרו לבית אדונם, אך זה שהאריך במרדו לקה והפסיד יותר, ולכן ישראל נמשלו לגפן בעבור שני עניינים אלו

והנה ידוע תיקון האדם בתשובה שהיא ג' חלוקות, תחלה וראש התעוררות תשובה שיהיה לו בלב דוקא, קודם שום מעשה, ואח"כ תשובה במעשה, וזה נחלק לשתים, תחלה תשובה מיראה, ואח"כ תשובה מאהבה, וז"ש ובגפן שלשה שריגים. ר"ל בגפן אלו ישראל יש ג' חלוקות בתיקון שלהם, הא' והיא כפורחת זו תשובה שבלב שדומה לפרח, ואח"כ עלתה נצה תשובה במעשה, אך היא מירחה וזו נקראת נצה דעודנה פגה, ולא בחר השי"ת בה, והג' הבשילו אשכלותיה ענבים זו תשובה מאהבה, ונקיט בה לשון בישול לרמוז לפי דרכי, שהאדם צריך לנהוג בה מנהג הבישול, כי כל דבר אשר יתבשל בקדרה על האש, אם יכסו אותו יתבשל במהרה, ולא יצטרכו להדליק עצים הרבה תחת הקדרה, משא"כ אם יהיה מגולה יאריך בישולו, וצריך לו חום אש ביותר ברבוי עצים, והתורה נמשלה לאש, והיא המבשלת ומתקנת כוחות האדם ונר"ן שלו ע"י הלימוד וקיים המצות, וכל מה שיעשה האדם התשובה ולימוד התורה וקיום המצות בהצנע יותר, יושלם ויגמר בישולו ותיקונו במהרה, ובנקל, כי בתורה כתיב ואת צנועים חכמה, ובמצות כתיב והצנע לכת עם אלקיך

או יובן בס"ד, ובגפן אלו ישראל, שלשה שרגים, זכות שלשה אבות, כי אין חלק ונחלה לעשו וזולתו בזכות של שלשה אבות. כי הכל הוא לישראל, והיא כפורחת בזכות אברהם אע"ה, עלתה נצה בזכות יצחק אע"ה שהיה גבורה, הבשילו אשכלותיה ענבים בזכות יעקב אע"ה שהיתה מטתו שלימה

והנה נודע מדברי רבינו זלה"ה בשער הפסוקים, דאברהם אע"ה תיקן מוח חכמה, ויצחק מוח בינה, ויעקב מוח הדעת, ולז"א בחכמה יבנה בית, בזכות אברהם שתיקן מוח חכמה, ובתבונה רמז לזכות יצחק אע"ה שתיקן מוח בינה, יתכונן, ובדעת חדרים ימלחו כל הון יקר ונעים, בזכות יעקב אע"ה שתיקן מוח הדעת

פרשת מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים. איתא במדרש ויהי מקץ שנתים ימים זש"ה קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה בתפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. ד"א ויהי מקץ שנתים ימים, זש"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון טענה, למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים, ע"כ. וצריך להבין טעם למדה זו שנמדדו שתי השנים כנגד שתי הזכירות של זכרתני והזכרתני, ועוד הדבר יפלא אם אדם עומד בצרה ויש לו אהוב שיוכל להצילו ממנה, היתכן לומר אסור לבקש הצלתו מאהובו, אלא יסמוך על הנס שינצל בידי שמים, אתמהא, וה"ז דומה לחולה שמביא רופא לרפאהו, וכן אמרה תורה ורפא ירפא, ולא ימנע מלהביא הרופא ולסמוך על הנס שיתרפא בידי שמים, ובודאי המביא רופא לרפאהו אינו סומך על הרופא, אלא סומך על הקב"ה שישים בלב הרופא לרפאותו בסמים המועילים לו, ואפילו הסם אינו פועל אלא ע"י עזר שדי, וכן כאן אע"פ דיוסף הע"ה בקש הצלה ע"י שר המשקים, אך בטחונו הוא בהקב"ה שיצליח ביד שר המשקים להצלתו, ועל כן קשה אמאי נענש לפ"ד המדרש הנז'

ונ"ל בס"ד דהמדרש של דרך השני בדבר אחר הנז' סמך על מדרש שקדם אליו, דאמר ע"פ קץ שם לחשך. זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים והוא דידוע שנגזר עליו עשר שנים בבית הסהר כנגד עשרה טפין שיצאו ממנו, והוא היה יודע ברוה"ק שלא נגזר עליו מן השמים אלא רק עשר שנים, ונמצא לפ"ז כשהגיע סוף העשר שנים לא היה צריך לבקש מן שר המשקים על הצלתו, כי זה ענין דומה לאדם שנכתב עליו מאמר מן המלך שיהיה בבית האסורין עד סוף עשר שנים, אינו צריך לעשות שום השתדלות ובקשה על יציאתו, כי זה מפורש במאמר המלך שלמחר יצא ודבר המלך אין להשיב, ואין צריך לבקש על זאת, אך אם ירצה לצאת מבית האסורין תוך הזמן הקצוב צריך על זה בקשה והשתדלות, וכאן אצל יוסף כשבקש מן שר המשקים שישתדל להוציאו מבית הסהר, זה היה בסוף העשר שנים שהם היו נשלמים בסוף אלול ממש, והוא דבר עם שר המשקים על יציאתו בחדש אלול סמוך לראש השנה, ולמה הוצרך לכך, מאחר שידע שביום ר"ה יצא בודאי, כי העשר שנים נשלמים בסוף אלול ממש, ובר"ה יצא בודאי, ולכך נענש על אשר אמר לשר המשקים זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה, שהוא היה יודע שיהיה נזכר בר"ה שהוא יום הזכרון לצאת מבית האסורין. והרבה פתחים למקום שימצח לו סיבה שיצא, ובשביל שהיה בטוח שיזכר לטובה ביום הזכרון והוא סמך על שר המשקים וא"ל זכרתני והזכרתני, שבקש ממנו בשתי זכירות, לכך בא יום הזכרון הראשון שאחר עשר שנים, וכן יום זכרון השני של שנה השנית, ולא נזכר למעלה על הצלתו ויציאתו כנגד מה שבטח בשר המשקים בשתי לשונות של זכירה, עד שהגיע יום הזכרון של שנה השלישית דאחר עשר שנים, ונזכר בי לטובה למעלה, ויצא בו מבית האסורין, כמ"ש רז"ל שיצא ביום ראש השנה

ולכן אחר שהביא המדרש דרך הראשון ע"פ קץ שם לחשך, שפירש זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה, דלמדנו מזה שהגזרה היתה מן השמים על זמן קצוב אז הביא דרך הב' שפירש בו סוף הפסוק שאמר ודבר שפתים אך למחסור, דע"י שאמר זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים דאחר העשר שנים, שמתחילים ביום הזכרון בשנת הי"א, וביום הזכרון דשנת הי"ב, שלא נזכר בהם בשמים על יציאתו לחרות מן המאסר עד שבא יום הזכרון של שנת הי"ג שנזכר בו לטובה בשמים להוציאו לחירות, ונמצא בזה מובן הטעם למה נתעכב בבית האסורים שתי שנים אחר העשר שהם שנת י"א ושנת י"ב, שלא נזכר ביום הזכרון שלהם לא בזו ולא בזו, והיינו בעבור שאמר זכרתני והזכרתני זכירה כפולה, שלא היה צריך לתלותה בשר המשקים, הפסיד זכירתו שלמעלה ביום הזכרון של שנת י"א, וביום הזכרון של שנת י"ב, עד שבא יום הזכרון של שנת י"ג, ונזכר בו לטובה ויצא לחירות

ויהי בבקר ותפעם רוחו. י"ל למה כשהקיץ אחר חלום ראשון לא פעמה רוחי. ונ"ל בס"ד, אחר חלום ראשין אע"פ שלא ידע פתרונו לא נתבלבל, כי אמר לכל חלום יש פתרון, והחלומות הולכים אחר הפה שיתקיימו כפי מה שיפתרו אותם, אז בבוקר אקרא לחכמים ובודאי יפתרו לטובה, ויתקיים לטובה, אך אחר שישן וראה חלום שני, והקיץ בבוקר נתבלבל מאד מחמת החלום הראשון של הפרות, יען כי כשהקיץ זכר שפתרו לו חלום של הפרות ושבח הפתרון, לכך נתבלבל, כי אמר עתה אין תקנה לזה החלום של הפרות ע"י פתרון