עוד יוסף חי תפט

בר חכים, ולכן אהב אותו, מפני כי ידע שבו מתייקרת החכמה שמוסר לו, וגם כי הוא יכיל כל דברי חכמה אשר יריק לתוכו, ולא ילך ממנה אפילו משהו לאיבוד, ובעבור להודיע לכל הטעם של רבוי האהבה שאהב אותו, לכך עשה לו כתונת פסים, לרמוז לכל אדם כמו שכתונת זו אתם רואין שנתייקרה על ידי היותה עליו, כן חכמתו מתייקרת בהיותה בקרבו ולכך הוא אוהב הרבה, נמצא עשיית הכתונת לאו בעבור שיוסף הע"ה ערבה עליו הכתונת ואוהב אותה, אלא יעקב אע"ה עשאה להודיע טעם רבוי אהבתו ביוסף הע"ה

אמנם באמת עדיין פסוק זה צריך לו ישוב, דקרי ליוסף הע"ה בן זקונים, וכ"ע ידעי כי בנימין הוא בן זקונים. ואע"ג דהתרגום נשמר מזו הקושיא, ולכך תרגם בר חכים הוא ליה. עכ"ז הפשט לא יופשט, דהא קרי ליוסף בן זקונים. ונ"ל בס"ד, דמפורש בכתוב שיעקב אע"ה אהב את רחל אע"ה אהבה גדולה, וארז"ל כ"כ גדולה היתה אהבתו בה שאפילו בשעת פטירתו כשבא לברך את בניו, זכר אותה בברכתו של יוסף הע"ה, ברכות שדים ורחם, שאמר תתברכנה השדים שהניקו אותך, והרחם שנשאה אותך. וקשה למה לא זכר זאת בבנימין בנה, והפירוש פשוט מפני כי רחל לא הניקה את בנימין, כי נפטרה בעת שילדה אותו, ולכך לא אמר תתברך הרחם שנשאה אותך, מפני שלא היה יכול להביא על לבו הרחם שלה שיצא ממנה באותו הרגע שיצאה נפשה ממנה, ולכך לא אמר בבנימין ברכת השדים ורחם של אמו אפילו בשעה שהוא נפטר מן העולם, ולכן אחר פטירתה כל רחל אע"ה, כל ימי חייו לא היה יכול לצייר ולהעלות על לבו שבנימין הוא בן זקונים לו, ולא היה מראה לו אהבה הראויה להיות לבן זקונים כפי מנהגו של עולם, כדי שלא יזכור פטירתה של רחל, יען כי הוא לא ראה אלא את יוסף יונק מדדי רחל, ויושב בחיקה של רחל אמו. ולכך היה מצייר בדעתו תמיד שיוסף הוא בן זקונים שלו הנולד לו מן רחל, כי הוא ראה רק את יוסף יונק מדדיה של רחל, ויושב בחיקה של רחל, וכל עת שרואה את יוסף הוא זוכר את אמו בזמן שהיתה בחיים. ולכן אמר כאן על יוסף הע"ה כי בן זקונים הוא לו, כי כך היה מצייר יעקב אע"ה בדעתו, שיוסף הוא בן זקונים לו, ולא היה לו ממנה עוד בן אחר

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. י"ל מלת חלום לשון יתר, דסגי לומר ויחלום יוסף ויגד לאחיו, וכן מ"ש אח"ז שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. וכן נמי כתב הכי ויחלום עוד חלום אחר ויספר לאחיו, מ"ש חלום לשון יתר, דהול"ל ויחלום עוד ויספר לאחיו. ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דברכות דף נ"ה, כתיב בחלום אדבר בו, וכתיב החלומות שוא ידברו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ופרשו המפרשים ז"ל דסטרא דקדושה היא אחדות שנקראת רשות היחיד, ולכן כל דבר שהוא מסטרא דקדושה מכנהו הכתוב בלשון יחיד, ולכן השבטים ובניהם מכנה אותם הכתוב בלשון יחיד דכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, וכן כמה מקראות יש שמכנה אותם בלשון יחיד. וכן ביורדי מצרים שהיו שבעים נפשות כינה אותם בנפש אחת, דכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרים, אבל בבני עשו היו שש וקראם נפשות לשון רבים, ולכן החלום שהוא בא מסטרא דקדושה נקטיה בלשון יחיד, דכתיב בחלום אדבר בו, ולא אמר בחלומות. ועל זה תרצו בגמרא כאן ע"י מלאך, שזה החלום אמיתי הוא שבא מסטרא דקדושה, אבל חלום הבא מסטרא דקליפה נקטיה בלשון רבים, דעל זה נאמר החלומות שוא ידברו, ולא אמר החלום שוא ידבר, אלא חלומות לשון רבים דאתי מסטרא דקליפה, ועל זה אמרו בגמרא כאן על ידי שד וזה אינו אמיתי, עכ"ד. ואנא עבדא הקשתי על זה מדכתיב ביואל סי' ג' והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו, דהול"ל בלשון יחיד חלום יחלמון, דהא מפורש שם דאלו באים מסטרא דקדושה, דהקדים לומר ברישא אשפוך רוחי על כל בשר. ותרצתי כיון דמדבר על רבים דכתיב זקניכם בחוריכם, להכי גם החלום דקאי עלייהו נקטי בלשון רבים, אבל היכא דמדבר באדם יחידי, או דמדבר בסתם שאינו מזכיר יחיד או רבים לא יאמר חלום בלשון יחיד, אלא רק על חלום שבא מסטרא דקדושה, ולא על הבא מסטרא דקליפה

ולכן כאן בא הכתוב להודיע, דחלום יוסף הע"ה הוא אמיתי שבא מסטרא דקדושה, כדכתיב בחלום אדבר בי, לכך נחת קרא לפרש בהדיה, ויחלום יוסף חלום דמדבר על יחיד, ואמר חלם חלום שהוא מסטרא דקדושה הנקרא חלום כדכתיב בחלום אדבר בו, וגם יוסף הע"ה הודיע לאחיו דחלומו אמיתי הוא שבא לו מסטרא דקדושה, ולכך אמר שמעו נא החלום הזה דייקא, ולא אמר שמעו אשר חלמתי, אלא דקדק לקראו חלום בלשון יחיד, להורות כי הוא מן הכתוב בו בחלום אדבר בו, וכן נמי בתר הכי דקדק הכתוב לומר ויחלום עוד חלום אחר, כדי לקרות עליו שם חלום בלשון יחיד, ולא אמר ויחלום עוד ויספר לאחיו

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר. הקושיא ידועה, למה בחלום ראשון אמר וישנאו, ובחלום זה השני אמר ויקנאו. ונ"ל בס"ד, בחלום ראשון אינו מורה שהם ישתחוו, אלא זרעם, כי ראה האלומות היו משתחוים, וגם אינו מורה שישתחוו לו, אלא לזרעו כי ראה משתחוים לאלומתו שהיא קאי על זרעו, ולכך לא נתקנאו בו, כי אין הגדולה הזאת אליו אלא לזרעו, ומי יודע אחר כמה דורות תהיה זאת, ורק שנאו אותו באומרם אתה יודע שאין חלום זה נוגע לנו אלא לזרענו, וגם אינו לך אלא לזרעך ולמה אתה מספר לנו החלום הזה אלא ודאי כונתך לקנטר ולצער אותנו, ולכך שנאו אותו, אבל חלום שני מורה עליהם שהם אחד עשר משתחוים לו ממש, א"כ ודאי יעלה לגדולה מחמת חלום זה, ולכך קנאו אותו

ועוד נ"ל בס"ד לפרש הטעם שבראשון שנאו אותו, ובשני קנאו אותו, כי בראשון אמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, וקשה למה כפלו דבריהם מלכות וממשלה. ופרשתי בס"ד כי דרך הנערים לעשות טיול בדרך משל ודמיון, שעושים א' במקום מלך, וא' משנה, וא' שופט, ועוד דמיון אנשי חיל ובית האסורים וכיוצא, והמלך גוזר מאסר, והמשנה מקיים גזרת מלך ע"י החיל וכיוצא בזה מתכסיסי מלכות, וכל זה עושים בדרך משל ודמיון לפי שעה, בעבור טיול ושחוק בעלמא. והנה יוסף הע"ה כאשר הגיד לאחיו החלום של אלומות והשתחויה, שאלו אותו מה בדעתך להתלמד מן החלום, אם הוא מורה שתהיה מלך ממש במלכות קיימת לעולם, או אם אין זה אלא דרך טיול ושחוק לפי שעה למשל משלים, כתכסיסי מלחמה, ולזה א"ל בדרך שאלה, מה בדעתך לדון בפתרון חלום, אם מורה שתהיה מלכות ממש למלוך, או אינו אלא לפי שעה, דרך טיול במשל ודמיון למלכים והיה צריך שישיב ח"ו אין בדעתי להיות מלך עליכם, ורק דרך טיול ושחוק הדבר הזה, ומאחר שלא השיב כן ש"מ סבר להיות מלך ממש עליהם, ולכן שנאוהו, משא"כ בשני ודוק: