עוד יוסף חי תעח

משורת הדין להשיבם למקומם

הרי מכל הדברים והאמת הנז"ל אנחנו למידין, שמעשה רחל שעשתה עם אחותה נעשה קרן קיים לישראל, אשר רק בעבור הדבר הזה יהיו ישראל נגאלים וישובו לארצם ונחלתם, ועתה הבט נא וראה חסדי השי"ת עמנו בדבר זה, כי הוא יתברך אשר גלגל כמה דברים כדי להמציא לנו בית ישראל הקרן הזה אשר בו תלויה גאולת ישראל, והוא כי השי"ת צופה עתידות ויודע מה שעתיד להיות מקדם קדמתה, הוא ראה שעתידין ישראל לחטוא ויחרב ביהמ"ק ויגלו ישראל מעל אדמתם, ואין שום זכות מספיק לגאולתם ולחזרתם למקומן, אלא רק זכות חסד שיהיה אצל רחל, שבו וממנו יהיה נולד קל וחומר לגאולתם, לכך בהשגחתו יתברך גלגל הדבר הזה ליעקב אע"ה שירמה אותו לבן להחליף את אשתו, והוא ורחל ירגישו בדבר בתחלה, ויעשו ביניהם סימנים, כדי שיכיר יעקב אע"ה בחליפין, ושוב תתנחם רחל, מפני שיתגלגלו רחמיה על אחותה ותסבול תאותה, ותסבול עלבונה, ותמסור הסמנים ביד אחותה, ותעמיד את אחותה במטה המוכנת לה, והיא תשב לה אחורנית, ורואה בעיניה איך אחותה נוטלת עטרה שלה, ושוכבת עם בעלה על מטה שלה, ולא עוד אלא עשתה לה סיוע בענין קול דברים שהיתה משיבה היא על כל דבר ודבר שבא יעקב אע"ה לבדוק בו, כדי שלא ירגיש בחליפין ויוציא את אחותה בחרפה ח"ו, ומחמת כן נמצא ונולד בידה טענה גדולה ע"י קל וחומר לפני הקב"ה, שראוי להיות גם הוא יתברך יסבול ויכבוש כעסו לנהוג לפנים משורת הדין עם ישראל, לגאול אותם ולהשיבם למקומם, וכנגד הקל וחומר הזה לא מצאה מדת הדין פתחון פה לקטרג ולהרהר אחר טענה זו של רחל, נמצא כל ענין זה מתחלה וראש נעשה בהשגחתו יתברך, שגלגל הדבר הזה בשביל להמציא לישראל קרן קיים, אשר ממנו יהיה להם פועלת אחר חטאם בזמן החורבן, שעל ידו יזכו להבטחה זו של גאולתם והשבתם לגבולם. מה רבו מעשי השי"ת, ומה עמקו מחשבותיו, ברוך הוא וברוך שמו

והנה בזה שנתיישבה חקירתינו היטב בס"ד, שחקרנו למה לא גילה הקב"ה מתחלה ליעקב אע"ה דלבן החליף, אך הוא יעשה הזווג בלאה, כי הוא צריך ליקח את שתיהן, כי אם היה נגלה לו הדבר הזה, לא היה נולד ונעשה ונמצא הקרן הזה, שהוא חסד של רחל, אשר ממנו יגיע תועלת לישראל בעבור הגאולה לעתיד. ברם עדיין צריכין אנחנו לבאר בס"ד בענין זה דבר אחד, והוא כי לכאורה יחשוב האדם שיש פתחון פה לאיש שוגה ופתי לומר, מה שעשתה רחל אע"ה הטובה הזאת עם אחותה לא היתה כונתה לש"ש, אלא לכבוד עצמה עשתה כן, והוא בהקדים דוגמה לזה, מעשה באחד שהיה לו אשה נאה ויפה עד מאד, והיתה אשת חיל נאה במעשיה וזריזה מאד, גם היו כל מדותיה נאים וטובים ויפים עד מאד, וגם היתה חכמנית ודעתנית במאד מאד, באופן כי מכל הצדדים היתה משובחת על כל הנשים שבדורה, ולא היה נמצא בדור שלה אשה דומה לה בכל פרט ופרט מן שבחים הנמצאים בה. ויהי היום היה בעלה שותה יין בבית אדם אחד, ואותו אדם היה לו בת בתולה, ונתן אביה עיניו בזה האיש להשיאו את בתו הזאת, ויהיה לו שתי נשים, ומה בכך, הלא בזמן קדמון היו לוקחים שתים ושלש, דכתיב ויהי ללמך שתי נשים עדה וצלה, וגם אתה כך תעשה, וזה מחמת שכרות נתפתה ביינו, ותגש הנערה ויושיט לה כסף קדושין בפ"ע ויקדשנה כדת משה וישראל, והוא כשקדשה לא ראה פניה היטב ולא ידעה, ואח"כ קם מן השלחן וילך לביתו, וביציאתו מאותו החצר נתנחם על והדבר הזה אשר עשה, ויאמר בלבו איך אשא פני לפני אשתי היפה והטובה אשר אין כמוה בארץ, ואיך אשא אשה עליה, ואביא לה צרה, וגמר בדעתו לגרשה, אך יודע הוא שאבי הבתולה וקרוביה הם אנשים אלמים וחזקים, וקשה הדבר הזה לעשותו, כי לא ירצו לגרש אפילו בשוחד ממון, ויועץ בלבו ויאמר, טוב שאגלה הדבר הזה עתה לאשתי והיא תתן לי עצה באיזה אופן אוכל לעשות גרושין להבתולה הזאת, יען כי היא חכמנית ודעתנית יותר ממני. ויכנס לביתו ויגש אצל אשתו וישב לפניה ופניו כבושים בקרקע, ויאמר לה עתה הסכלתי מאד ויצא מידי דבר שאינו הגון, ותאמר מה הדבר הזה, ויאמר הייתי בבית איש פלוני שותה יין על השלחן, ויפתה אותי לקדש את בתו הבתולה, ומסרתי לה קדושין בפני עדים, ואח"כ נחמתי על הדבר ואיני יודע מה לעשות, תתני לי עצה באיזה אופן אפטור אותה בגט, וכיון שאמר לה בתו של פלוני, ידעה כמה היא רעה ומכוערת וחסרת מדע, כי היתה מכרת אותה מקודם זה, וכשסיים דבריו שאמר לה שתתן לו עצה איך יפטרנה בגט, אמרה לו מה בכך, תשאנה בסימן טוב ולמה תגרש אותה וזה שהיו פניו כבושים בקרקע נשא עיניו אליה ויאמר מה את מדברת עתה בשחוק, ותאמר אין אני מדברת בדרך שחוק, אלא אני אומרת לך בפה מלא בסימן טוב תשאנה, ואין אני מקפדת בדבר זה כלל. ויאמר לה אביה התנה בשעת קדושין שאעשה הנשואין אחר חודש אחד, ותאמר לו למה אחר חודש, תעשה הנשואין בשבוע הבא, שהיום יזמינו הכלה, ובשבוע הבא תעשה החופה. ויאמר מה את אומרת, אם באמת וצדק את מדברת, ותאמר כן הוא, ויאמר איך יתכן זה, והלא צריך אני לשכור בית שאעשה בו הנשואין, דלא יתכן שאביא אותה אל החצר הזה שאת דרה בו, ותאמר למה זה, תביא אותה לחצר זה ותתן לה חדר החשוב שבחצר, ורק אני אלך בזה היום לבית אבי, ואשב שם חודש ימים ואח"כ אחזור לכאן, ואתה תעשה הנשואין בזה החודש ותשמח בה, ומה שאני הולכת לבית אבי לא מפני שאני מצטערת לראות צרתי לפני, אלא בשביל שלא תתערבב שמחתך ושמחתה ושמחת קרוביה כשרואין אותי פה בחצר זה. והנה יום זה הוא ער"ח, ואני הולכת לבית אבי, ואבא מאילי ומעצמי ביום ער"ח הבא בסוף היום שעה אחד עשר, אך בתנאי שאתה לא תבא אצלי לבית אבי כל משך ימי החודש הזה, ולא תראה פני ולא תשלח לי דברים עם שום אדם. ותאמר הבא ידך ונשבע שנינו בתקיעת כף על הדברים האלה, שלא יהיה בהם שינוי הן מצידך הן מצדי, וזה בע"כ פשט ונשבעו שניהם בתקיעת כף. אח"כ אמר לה יש לי פליאה גדולה ונשגבה מאד, וארצה ממך תשובה עליה לשכך דעתי, ותאמר מה היא, ויאמר אני קודם שבאתי אצליך חשבתי בודאי כשמעך תטפחי על פני ותרוקי בי על אשר בגדתי בך, ועתה אני רואה הכל בתר איפכא שצחקת בשמעיך ותאמרי בס"ט, וגם אמרת למהר הנשואין בשבוע הבא, ושיהיו הנשואין בחצר זה בחדר החשוב שבחצר, ואיך יתכן להיות כן כפי טבע האנושי. ותאמר ודאי קושיא גדולה היא זאת, אך ודאי לכל קושיא יש תירוץ, תדע אבי היה חכם ובליל ראשון נתקשה קושיא א' בענין אחד, ועמד עליה כל הלילה, וגם בלילות אותו שבוע ולא היה יכול לתרץ אותה, אך ביום שבת היה לומד בנביאים ראשונים, ומן הדברים שהיה לומד שם נתחדש לו תירוץ פשוט לקושייתו, ונחה דעתו, כן אתה אל תדחוק את השעה להשיג תירוץ לקושיא זו עתה, אלא המתן ותראה התירוץ מונח מאיליו לפניך ותכף לבשה הצעיף ותרץ ותלך לבית אביה באין אומר ואין דברים עוד, ובעלה הלך לבית אבי הבתולה ויאמר לו שיכינו הבת, והחופה תהיה בשבוע הבא