עוד יוסף חי תעו

לעצמות שהם המכיסים בבשר, וכן הכתוב אומר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסובבני. ונ"ל דארז"ל ע"פ זה דעור ובשר וכו', א"ר אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם האשה בעוה"ז, שלא התחיל יצירת הולד בגידים ועצמות, שאלו כן היה מבקע כריסה ויוצא. ובזה פירשו המפרשים ז"ל מ"ש אדה"ר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, כי אצל אדם וחוה שלא נולדו מבטן התחילה בריאתם מן העצמות, ולכן אדה"ר בעי רחמי זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, שקדם העצם לבשר, מפני כי לא היה זה עובר בבטן האם ויזיק לה, אבל הבאים אח"כ בכולם יקדים בשר לעצם כדי שלא יהיה בזה נזק לבריות בהיותם בבטן, עכ"ד. וידוע כי יעקב אע"ה היה אדה"ר בעצמו, ולכן שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר, ובא לבית לבן שהוא דוגמת הנחש, וכמ"ש הוא על עצמו נחשתי, כדי ליקח שתי צדקניות אשר הם לאה ורחל, שהמה שלו מעיקרן ונכנסו שם בחטא אדה"ר ע"י הנחש, ולכן עתה מזלי' חזי מכח השר שלו שיעקב אע"ה הוא אדה"ר בעצמו שהוא קדם בבריאה שלו העצם לבשר, משא"כ בכל הנולדים, ולז"א אך עצמי ובשרי אתה, שהקדים העצם לבשר

ועיני לאה רכות. נ"ל בס"ד רמז הכתוב לפי דרכו עוד בזה דבר א', שעתידה לאה להוליד ששה שבטים, וידוע שכל שבט יש לו כתר נשיאות בפ"ע, ונמצא שבניה של לאה יש להם ששה כתרים וידוע שהבנים נחשבים עינים לאביהם ואמם, וז"ש ועיני לאה ר"ל בניה של לאה רכות, וא"ו כתר יש להם, אבל רחל יצאו ממנה רק שני שבטים, אמר בה יפת תואר, כנגד יוסף שהוא שבט מנשה, ויפת מראה כנגד שבט אפרים, ונקיט וא"ו לרבות שבט בנימין, ומשום דלא גידלה היא את בנימין, כי יצאה נפשה בלדתה אותו, לכך נרמז בהעלם באות וא"ו של ויפת

ורחל היתה יפת תאר. י"ל תיבת והיתה נראה לשון יתר, ודי לומר ורחל יפת תאר ויפת מראה. ונ"ל בא הכתוב לספר בשבחה, כי יש נראית יפת תואר ויפת מראה ע"י קשוטין של צבעונין, וע"י דברים המעדנים הבשר ומצהיבין את השער, לכך פירש היתה יפת תואר ויפת מראה, דהויה ובריאה שלה היתה כך ולא על ידי דבר אחר. או יובן לומר היתה לבדה, שבדור שלה לא היה אשה אחרת דומה לה בזה

ועוד נ"ל בס"ד לפרש קשר הדברים בפסוקים אלו, ועיני לאה היו רכות, אבל רחל היתה יפת תאר ויפת מראה, ובאמת ויאהב יעקב את רחל, כלומר מצד שרשה העליון, שהיתה כנגד שרשו העליון למעלה, ולא בשביל שהיתה יפת תואר ויפת מראה, על כן כדי להנצל מן החשד שלא יאמרו שבחר בה בעבור היופי, ולא בחר בלאה בשביל שעיניה רכות, לכן הפריז על המדה בשיעור קדושין שלה, שקבל מאליו ומעצמו לעבוד בעבורה שבע שנים, אע"פ שלא בקש לבן ממנו על זאת, ולא עוד אלא שהקדים השנים של השעבוד קודם נשואיה

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה. קשה מלת לה נראה לשון יתר, כיון דכבר אמר ויתן לבן לרחל בתו, ועוד שינה כאן הלשון דנקיט גבי לאה, דכתיב ויתן לה. ונ"ל בס"ד, דידוע הנותן מתנה לאשה הרי זו יש לה דין נכסי מלוג, והבעל אוכל פירות שלה ואם מתה ירשנה, אבל אם ניתן לאשה מתנה ע"מ שאין לבעל רשות לא קנה הבעל כלום. וזה סברת הר"ש והגאון והרמב"ן, ומצינו להרב בעל התרומות דס"ל אם התנה ע"מ מה שתרצי תעשי בלא רשות הבעל, אז אם מתה לא ירשנה הבעל, ועיין ב"ש סי' פ"ה ס"ק כ"ג ע"ש. והנה לבן היה צר עין, ואפילו פ"ק לא נתן נדונייא לבנותיו, ורק שפחות נתן, מפני שזה הוא דבר הניכר לעיני העולם, משא"כ כסף וזהב יכול לומר שנתן הרבה דלא ניכר ונודע שקריו לאחרים, ולכן זו השפחה שנתן לרחל בעל כרחו לכבוד עצמו לא נתנה בסתם, שאם יתן בסתם יהיה שליטה ליעקב אע"ה עליה, אלא נתן בפירוש לה לעצמה דוקא, ע"מ שתעשה מה שתרצה בלא רשות בעלה, וכיון בזה כדי שאח"ז יכול ליקח אותה ממנה במתנה, שהיא תתן אותה לו במתנה, או לפחות אהני ליה דאם מתה לא ירשנה יעקב, אלא הוא ירשנה כדעת בעל התרומות ז"ל, ולז"א ויתן לבן לרחל בתו את בלהה לה לשפחה, לה דייקא, שלא נתנה בסתם, אלא פירש ואמר שהוא נותנה לה דוקא, שתעשה מה שתרצה בלא רשות בעלה

ויהי בבוקר והנה היא לאה. נ"ל בס"ד, דידוע שבלילה בעת המשתה קודם שנכנס לחדר אשתו, היו הנשים מאנשי העיר עומדים. והם היו יודעים שהחליף לבן ונתן לו לאה, ולכך היו בוטים בזמרתם בהרמת קול לאה לאה לאה, אך היו האותיות של לאה שמזכירין אותה בפיהם כמה פעמים בזא"ז דבוקים זב"ז, ואינם מחלקין שם לאה כל אחד בפ"ע, שיהיו שמותיה מפורדים זמ"ז שניכר שמה להדיה לאוזן השומע. ואמרתי טעם נכון על אשר יעקב אע"ה לא הרגיש מן המבטא שלהם שקורין לאה, מפני כי קול באשה ערוה, ואע"פ שבע"כ נכנס קולם באזניו, לא היה משים לב היטב לדקדק במבטא שבוטין בפיהם, אמנם בבוקר כשראה שהיא לאה באמת, אז הבין למפרע את קול הנשים שהיה בעבור זה להודיעו שהיא לאה ולא רחל, וז"ש ויהי בבוקר הרגיש על קול הנשים ששמע בלילה שרצונם להודיעו שהיא לאה ולא רחל, ורק שמותיה היו מזכירין אותם בערבובייא ולא הרגיש בהם בשעתם

מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. י"ל מה בא לשלול ולדקדק במלת זאת, וסגי לומר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. ונ"ל בס"ד דידוע מ"ש בכנפי יונה, דאותה לילה שלקח את לאה היתה ליל שבת, ופרשתי בס"ד, כי זו היתה סיבה שיכול לבן להחליף, כי הם הדליקו נרות הרבה בחדר הכלה כנהוג. אך לבן לימד לתנוקות שיכנסו לחדר קודם שיכנוס יעקב אע"ה ויכבו הנירות, וכן עשו קודם שנכנס קדמו ונכנסו וכיבו, א"ל יעקב אע"ה מדוע עשיתם כן לכבות הנירות, ויאמרו משום דאסור לשמש לאור הנר, ובע"כ נכנס בחשך לחדר הכלה, יען כי האבות היו שומרים שבת, וא"א שידליק ויראנה, ובע"כ סמך על הסימנים ובעל, ואם היה בחול היה רואה אותה באור הנר, והיה יודע שאין זו רחל אלא לאה ולא היה בועל. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר קראה לאה אע"ה את בנה הראשון אשר נתעברה בו מביאה ראשונה בליל חופתה כמ"ש רז"ל ע"פ ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, בשם ראובן, והיינו אותיות ראובן הם אור בן, כלומר בן זה בא לי מסיבת האור דאם היה אותה הלילה אשר נתעברתי בו אור בחדרי, היה יודע שאני לאה, ולא היה בא אלי, ולא הייתי מתעברת בבן זה. והנה בבוקר אחר שנודע שהרמאות עשה אותה לבן מחמת שהיתה אותה הלילה שבת, ולא היה יכול להדליק נר לראות, על כן אמר לו לבן בבוקר שהיה יום שבת, מלא שבוע זאת דייקא, שהיא אחר יום זה, שהשבוע מתחיל ביום א' ומסתיים ביום השביעי שהוא שבת, מלא אותה עם לאה, ואחר השבוע הזאת