עוד יוסף חי תסז

כמה פעמים כל מה שצריך לי בעבור הצלחתי, לכן טוב לכם שתשלחוני ואלכה לאדוני ולא אתעכב אצלכם, ודבריו אלו נכנסו בלבותם, וירדו חדרי בטנם ויראו לנפשם, לכך אמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה

ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה ויאמרו התלכי עם האיש. י"ל בשלמא בהצעה שעשו שיסמכו על שאלת פיה לעשות כאשר תאמר, נקיט ויאמרו לשון רבים, ללמד שדבר זה הסכימו כולם בו שהם אחיה ואמה ושאר קרובים שבבית, כדי לחזק הדבר שלא יהיה ערעור עליו משום אחד מהם, אך על השאלה ששאלו ממנה התלכי עם האיש הזה למה אמרו כולם שאלה זו, דכתיב ויאמרו לשון רבים, והלא די שאחד מהם שהוא גדול הבית יאמר שאלה זו התלכי וכו', והיה די שלבן שהוא גדול הבית הוא לבדו ישאל זאת ולמה אמרו אותה רבים. ונ"ל בס"ד דהם עשו ערמה גדולה בזה, כי הם אמרו תחלה נקרא לנערה ונשאלה את פיה, ונראה מה שתשיב בדבור הראשון ואם אמרה הן, אז גם אנחנו נאמר הן, ואם אמרה לא גם אנחנו נאמר לא, והיה בדעתם להערים בזה, והוא אם תשיב לא, יאמרו כפי האמת ששאלנו אותה התלכי עם האיש הזה והשיבה לא, ואז בזה אין דו"ד לאליעזר, שכבר נתרצה שיהיה הדבר נעשה כפי תשובת פיה והרי השיבה לא, ואם תשיב הן, עתה ישקרו ויאמרו כך שאלנו הלא תלכי עם האיש ותאמר הן, כלומר הן כך רצוני שלא אלך עם האיש, כי אם ישקרו להוסיף מלה אחת לומר שכך שאלנו הלא תלכי אין ניכר הזיוף והשקר שלהם, אך עכ"ז אם יהיה אדם אחד שואל לבדו וכל היושבים שותקים לא יוכלו לשקר אח"כ ולומר כך שאלנו הלא תלכי, על כן הערימו שכל בני ביתם צעקו ואמרו התלכי עם האיש הזה בבת אחת, ואם אמרינן בעלמא תרי קלי לא משתמעי, כ"ש ארבעה וחמשה, ולכך יכולים לשקר ולומר כך שאלנו, הלא תלכי עם האיש הזה, ולז"א ויאמרו לשון רבים, התלכי עם האיש הזה. אמנם מן השמים ניתן בלבה שלא תשיב הן או לאו, אלא השיבה אלך, שבזה תשובתה מבוררת שתלך, ולא יוכלו לשקר ולזייף בדבריהם, לומר לא כך שאלנו, אלא כך שאלנו, מאחר שהשיבה בפירוש אלך, וכשראו ככה בעל כרחם הודו, ושלחו אותו ויברכו אותה אחותינו את היי לאלפי רבבה

פ' תולדות

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'. י"ל למה הוצרך לומר כי עקרה היא, פשיטה כיון דהוצרכה לתפלה ושהתה עשרים שנה ולא ילדה, דכתיב בן ששים שנה בלדת אותם ודאי היא עקרה היתה. ועוד קשה למה הוצרך לומר ויעתר לו ה', כיון דאמר ותהר רבקה אשתו אחר שאמר ויעתר יצחק. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב בני יששכר ז"ל מפי השמועה, דלפעמים נענה האדם שלא ע"י תפלה רק ע"י דבור בעלמא, שאומר יהי כך וכך, שאם אותה שעה שהוא מוציא דברים אלו בפיו הוא עת רצון, יתקיימו דבריו ויהיה כך וכך אע"פ שלא בקשם בתורת תפלה, אפ"ה מתקיים דברו אם היתה אותה שעה שעת רצון למעלה, אבל יש חילוק בין דבר המתפעל ע"י דבור, לבין דבר שמתפעל בדרך תפילה, והוא שדבר המתפעל ע"י דבור בעלמא אין האדם בטוח בקיומו, שיהיה לאותו דבר קיום והתמדה דהיינו כגון שהיה אשה עקרה לפניו ואמר לה תתעברי וכעת חיה את חובקת בן, אם היתה אותה שעה עת רצון יתקיימו דבריו ותתעבר וכעת חיה חובקת בן, אבל אפשר שאח"כ ימות הולד ולא יתקיים אצלה, אבל אם אמר דרך תפלה, שאמר יהר"מ ה' או"א שתתן הריון לזאת האשה, וכעת חיה תהיה חובקת בן, אז יהיה קיום לאותו בן שיגדל ויחיה ויאריך ימים ושנים. ובזה פירש שם ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כלומר כשאני צריך לאיזה דבר אבקשהו ע"י תפלתי ולא בדבור בעלמא, אע"פ שהיא עת רצון, שגם הדבור בלבד פועל בו, ולכן אלקים ברוב חסדיך ענני באמת ישעך, ר"ל ענני בדבר המתקיים שהוא ישועה תמידית, עכ"ד ע"ש

וצריך להבין מה טעם יש בהפרש אשר נמצא בין זה לזה, דמאחר שהשעה היתה עת רצון שהדבור בלבד פועל, למה אינו פועל דבר קיים ותמידי. ופרשתי הטעם ע"פ מ"ש המקובלים ז"ל, הטעם של התפלה שצריך האדם להתפלל על צרכיו, והלא השי"ת יודע מה שצריך לאדם והוא יתן, ואין צריך להודיע האדם להשי"ת מה שצריך לו, ואדרבה השי"ת יודע מה שצריך לאדם יותר ממה שהאדם יודע מה שצריך לו. וכתבו הטעם שיש צורך בתפילה, מפני כי לכל שפע צריך לו צנור שהוא כלי קיבול שיקבל בו האדם את השפע מאת השי"ת, וזה הצנור והכלי יהיה מדברים של התפלה שיתפלל האדם, יען כי האותיות בכ"מ הם סוד כלים, ולכן יתהווה מהם כלי שהוא הצנור לקבל בו השפע, לכן אם העקרה נפקדה בהריון ע"י תפלה שאמר עליה לשון תפלה, דהיינו שאמר יהרמ"י או"א שתתן הריון לאשה פ' ותלד בן וכו', אז מן אותיות אלו של יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שהם שבעה תיבות שיש בהן אזכרות והם עיקר של התפלה, יהיה מהם כלי וצנור למעלה לקבל השפע מאתו יתברך, בעבור המבוקש הזה של הריון ולידה להאשה העקרה ההיא, שבירידת השפע בצינור הזה אל האשה ההיא, הנה מתעכרת ויולדת, וזה האור של הצינור הזה נשאר קיים וקבוע למעלה, כי זה הכלל כל דבר שבקדושה אחר הווייתו אין לו ביטול עולמית, וגם הרושם של השפע אשר נשתלשל ונתקבל בו אינו נמחה לגמרי, אלא ישאר הרושם בו למעלה, וכיון דנשאר הרושם של אותו השפע קיים לעולם, אז גם פועל הטוב הנעשה והנפעל מאותו השפע יהיה לו קיום ותמידות למטה, משא"כ אם אמר האדם דבור בעלמא להאשה העקרה תתעברי, וכעת חיה את חובקת בן, או כיוצא בדברים אלו, הנה אע"פ שאותה שעה היתה עת רצון ומחמת כן הדבור של זה פועל ונתעברה וילדה, אין לולד קיום ותמידות, יען שלא אמר על זה לשון תפלה, שהוא אינו פחות משבעה תיבות שהם יהר"מ ה' או"א, כדי שיהיה מהם כלי וצנור לקבל בו השפע של ההריון ההוא אשר אמר, שבזה ישאר הרושם של השפע קיים למעלה, ודאז ממילא גם הפועל הנפעל מכח השפע ההוא יהיה לו קיום כדאמרן

הרי לך טעם נכון להפרש שיש בין דבור המתקיים מחמת עת רצון שלא היה בו לשון תפלה, לבין פועל הנעשה ע"י תפלה, אשר לא יבצר מן שבעה תיבות אלו שהם יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, כי בזה נעשה קיום ותמידות לפועל ההוא מחמת הצינור המתהווה מן אותיות של התפילה, שהיא לא תחסר מן שבעה תיבות, וזה נרמז בכתוב חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, בנתה קאי על קיום והתמדה, כי כל בנין בית הוא קים ותמידי, אבל אהל הוא עראי, ולז"א שבע יפול צדיק וקם, יפול ר"ל ישכון מלשון על פני כל אחיו נפל, וזהו נוסח התפלה אשר לא יחסר מן שבע תיבות הנז"ל אז וקם, שיהיה לפעלו קיום ותמידות, ובמקום אחר הארכתי בזה, ושם עשיתי חילוק