עוד יוסף חי תסא

ועוד כשיצא מביתו למה לא לקח חמור בשביל יצחק שירכב עליו, ואם נאמר לקח ולא נתפרש זה בכתובים, א"כ הול"ל שבו לכם פה עם החמורים, כי שנים היו שלו ושל יצחק. ועוד על איזה מקום היה אומר נלכה עד כה, ואם קאי על מקום שראה מרחוק זה היה נסתר ונעלם מעיני נעריו, כי רק הוא ראה איתו והכירו על ידי נס, וכמ"ש רז"ל, וא"כ איזה מקום בא לסיים באומרו עד כה. ועוד דא"ל ונשתחוה, השתא יאמרו לו אם אתה הולך שם להשתחות למה אתה לוקח אש ועצים ומאכלת, ואם הוא אינו חושש להודיעם מה שרוצה לעשות, גם ההשתחויה לא יזכיר להם, אלא יאמר ואני והנער נלכה ונשובה אליכם. ונ"ל בס"ד דהוא כשיצא מביתו לא לקח חמור בשביל יצחק, כדי שלא תרגיש שרה שהוא מוליך את יצחק למקום רחוק שצריך להרכיבו על החמור. ותשאל לאיזה מקום אתה מוליכו, אלא כשרואה שלקח חמור אחד בעבור עצמו תדע שיצחק אינו הולך למקום שהוא הולך, אלא הולך ללוותו, ולכך אין צריך לרכוב, ועל עצמו לא תשאל אנה תלך, דאין זה משורת דרך ארץ שתשאל מבעלה אנה אתה הולך, ומה עסק יש לך, אבל על בנה יצחק אם תרגיש שהולך למקום רחוק שצריך לרכוב, ודאי היתה שואלת, לאיזה מקום אתה מוליך אותו, ולכך לא לקח חמור ליצחק

והנה ידוע דאיכא מאמר בדברי רז"ל שאמרו אותו יום השלישי היה יום כיפור, דנעקד יצחק אע"ה ביום כיפור, ולכן מנהג ישראל קדושים לומר פרשת העקידה קודם מנחה ביום כיפור, עם הבקשה המתוקנת לה. והנה בודאי באלו השלשה ימים לא היו הולכים בדרך בלילה, אלא היו נחים בלילה, וא"כ ליל יום השלישי שהוא ליל כיפור נחו ולא הלכו, אך ביום השלישי בשחרית ראה את המקום בבוקר ברוה"ק, והוא יודע שאותו היום הוא יום כיפור, ואסור במלאכה ובכל איסורי שבת, והוא היה שומר שבת ונזהר מן איסורים של התורה, כמ"ש רז"ל במשנה אברהם אבינו קיים כל התורה כולה קודם שניתנה, דכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי וכו', ולכן אותו היום לא לקח החמור לרכוב עליו, כי חייב אדם בשביתת בהמתו מן התורה, ולכן אמר לנעריו שבו לכם פה עם החמור ולא תעשו בו שמוש, אך כיון דחד מנייהו הוה אליעזר דהוא חכים שדולה מתורת רבו, אז חשב אברהם אע"ה השתא יקשה עלי אליעזר לומר, כיון דיום זה הוא אסור כל איסורי שבת דלכך אתה מצוה אותנו על שביתת החמור ואין אתה רוכב עליו, א"כ איך אתה מטלטל העצים והאש ומעבירם ארבע אמות בר"ה, נהי דטלטול הוא איסור דרבנן שהוא מוקצה דרבנן, הנה העברת ד"א בר"ה הוא אסור מן התורה, לכך הוצרך לומר להם ואני והנער נלכה עד כה, כי היה לפניו מקום מסוים הן בגובה הן בחפירה שהיה ממנו אליו פחות מן ארבע אמות, לכך עשאו סימן להם לומר נלכה שיעור שיש מכאן עד אותו מקום, כלומר נלך פחות מן ארבע אמות ונעמוד, ונחזור ונלך פחות מן ד' אמות ונעמוד, והראה להם באצבע על שיעור הרחקת אותו מקום מהם, שהיה רחוק מהם פחות מארבע אמות, וכאשר מפורש היתר זה בש"ע סי' רס"ו מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות ואין עמו נכרי או חמור או חש"ו מוליכם פחות פחות מארבע אמות ע"ש, וכן כאן רמז לאליעזר היתר זה שבדעתו לעשותו. וכדי שלא יקשה אליעזר קושיא אחרת לומר, אכתי יש לחוש שמא ישכח ויעביר ארבע אמות שלמים ויותר, לכך אמר לו ואני והנער נלכה, כלומר כיון דשנינו הולכים ביחד מדכרי אהדדי, וליכא למיחש לשכחה, וכמו שמפורש בסי' הע"ר בה' שבת בענין קריאה לאור הנר, דחוששין שמא יטה, דשנים קורין ביחד, שאם בא להטות יזכרנו חבירו. וכן הענין כאן אני והנער נלכה ביושר, שכל אחד מאתנו רואה מה שעושה חבירו, ולכן כתיב ויקח אברהם את עצי העולה וכו' וילכו שניהם יחדיו בהשוואה אחת ולא בזא"ז, וכדי שלא יאמר והלא אתם לוקחים אש ועצים נמצא אתם עושים מלאכה דאורייתא בהם, לכן סיים ונשתחוה, כלומר יום זה הוא רק נשתחוה בו, ולא נעשה עבודה במעשה ומלאכה

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. י"ל כפל הלשון הרבה ארבה, ועוד למה עשה שני דמיונות שהם כוכבים וחול הים. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל במ"ק, מכתיבת יד של הגאון מהר"ם גלאנטי הזקן ז"ל, שהעתיק לשון זוה"ק כ"י וז"ל, א"ר שמעון לעולם יקיים אדם מצות עונה בזוגתו לש"ש, שכל אותם טיפות וכו' אף שהיא עקרה וזקנה אינם הולכים לאבוד, אנא השי"ת מצוה למלאך הממונה שישמרם לעת"ל, ויהיה לכל אחר גוף, ויהיה לאדם בנים רבים מזה וכו', ויכיר כל אחד את אביו, ואז תאמרי בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה, שהייתי חושב שהולכים לאבוד, ואלה מי גידל, כי יש מדור אחד שמתגדלים שם עכ"ל. נמצא יש שני מיני רבוי בנים לאדם הצדיק, הא' בנים שבאים מעבור אשתו ממנו שהם בעוה"ז וגדלים בעוה"ז, והב' בנים הנולדים מזווג איש ואשתו בזמן העיבור והיניקה, ובזמן שהיא זקנה או עקרה, אשר מכל זווגים אלו נברא נשמות ויעשה להם הקב"ה גופים למעלה, והם שמורים באוצר אחד למעלה, ולעתיד יבואו אל אבותיהם, ולא ילך שום זווג איש ואשתו לבטלה. וז"ש כי ברך אברכך ברכה כפולה, והיינו כי הרבה ארבה את זרעך, שני מיני רבויים בבנים, ועשה להם שני דמיונים הא' ככוכבי השמים זה קאי על הנולדים מתשמיש של זמן עיבור ויניקה וזקנה ועקרה, שהם גדלים ורבין בשמים באוצר עליון, ואלו דימה אותם לכוכבים, והב' גדלין ורבין בעוה"ז מעיבור האשה שתתעבר מאישה, ואלו דימה אותם לחול אשר על שפת הים, שהוא למטה בעוה"ז התחתון

וישב אברהם אל נעריו. ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע. נ"ל בס"ד לרמוז שהאדם צריך להשתדל שכל מידות הטבעיות שבו שגדלים בו מנעוריו, שהם קנאה וחמדה ותאוה ואהבה ותענוג וחריצות וכיוצא בזה, שישתמש בהם בעסק התורה בצרכי הנפש דוקא, ולא בצרכי עוה"ז, דהיינו שיתקנא מעובדי השי"ת ועושי מצות לעשות כמותם, ויחמוד המצות ולימוד התורה ותענוג שיתענג בעונג שבת ויו"ט, ויאהב עובדי השי"ת, ועניים ומאנין תבירין, ויתאוה להרבות תורה ומצות, וחריצות שיהיה לו בלימוד תורה ועשיית מצות להיות זריז ונשכר בהם וכל כיוצא בזה. וידוע דהתורה נקראת באר, דכתיב בה מעין גנים באר מים חיים, וידוע שהיא שבעה ספרים כמ"ש רז"ל ע"פ חצבה עמודיה שבעה, כי פסוק ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע. וז"ש וישב אברהם אל נעריו, רמז למידות הטבעיות הנז"ל שמתנוצצים בו מימי נעוריו וגדלים עמו, והצדיק מסיע אותם ומקים אותם ומוליך אותם אל באר שבע, היא התורה, שלא ישתמש בהם אלא רק בענייני התורה ומצותיה, ולא ישתמש בהם בצרכי עוה"ז. ועוד מעלה יתירה אית ביה, והוא כי וישב אברהם בבאר שבע, וישב לשון תשובה, כי הצדיק כשעוסק בתורה בתמידות יראה עצמו חסר במעשים טובים, ויראה עצמו חוטא שחטא בקיצורו בעבודת אלקים, וכמ"ש הרב ערבי נחל על פסוק אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי, וכל מה שיעסוק בתורה יותר יהיה בעל תשובה יותר, כי ימצא עצמו חסר וחוטא בעבודתו יתברך, ונמצא עסק התורה גורם לו שיהיה תמיד בעל תשובה, שרואה עצמו