עוד יוסף חי תנט

סתימת הפתח בפני המוכיח שלא יבא ויוכיח היא קשה ומרה יותר מכל עבירות שעושה אותם, יען כי במניעת דברי תוכחה של המוכיח אין תקוה שיפרוש החוטא מן העבירות החמורות שבידו, אלא יהיו כוחות הטומאה דבקים בו עד מותו, ולכן לא פירש באיוב הנז' את פרטי העבירות החמורות שהיו ביד אנשי סדום, אלא פירש את מניעת רגלי האורחים, שעשו מציאות זו למנוע רגלי אורחים כדי שלא יוכיחו אותם וידברו על לבם דברים טובים ונכוחים לעזוב עבירות שבידם, וכאשר עלה בלב אותו עשיר שתהיה מחשבתו הרעה שחשב לבלתי יהנה שום אדם מן ממונו בין בחייו בין במותו תקועה בלבו, שלא ישתנה דעתו לבטל אותה ע"י המצאה שעשה לעצמו, שלא יכנס שום אדם לביתו, כדי שלא יכנסו עמו בדברים לבטל מחשבתו ולשנות מנהגו הרע, שלא יהנה שום אדם מן ממונו

ולז"א כאן זעקת סדום ועמורה כי רבה, קאי על כמה מיני עבירות של עושק וגזל וש"ד וכיוצא כי רבו, ולכך הזעקות היו מרובים, ואם לא היו עושים המצאה למנוע רגלי אורחים יש תקוה שאאריך להם ולא אכלה אותם, כי אפשר שיכנסו אורחים לעירם ויראו מעשיהם הרעים ויוכיחו אותם בדברי מוסר ותוכחה עד שיטו לבבם לעזוב מעשיהם הרעים, אך תקוה זו איננה, יען כי יש להם חטאה אשר כבדה מאד, היא התקנה שעשו שכל אורח שיבא ישכיבו אותו על המטה, ואם הוא ארוך יותר ממנה יקצצו אותו, ואם הוא קצר ממנה מותחין אותו להאריכו עד שעי"כ ימות, ולכן לא אפשר שיבא שום אורח לעירם ומי יוכיחם על עבירות שבידם, לכן אין תקוה שאאריך להם עד שישובו כי א"א שישובו, ולכך אכלה אותם מעתה ברגע אחד, וכמ"ש רש"י ז"ל ע"פ הנשכחים מני רגל וכנז"ל

ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום וגו', כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'. קשה כפל הדברים באומרו היו יהיה, ועוד מה נותן טעם לזה בשביל שמצוה את בניו ואת ביתו, והלא אפילו בלא זה הוא ראוי להטיב לו בשביל צדקתו השלימה, שהיה צדיק גמור ופעל ועשה כמה מעשים טובים. ונ"ל בס"ד בהקדים מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם, דהצדיקים נמשלו ונדמו לאילן, דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא, והרשעים נמשלו לעשב דכתיב בפרוח רשעים כמו עשב. ופרשו הענין ע"פ מעשה שהיה בשני אנשים שעמדו אצל אילן אחד של תותים או של תמרים, ויען האחד ויאמר אני משער בשכלי כי אורך האילן הזה הוא קרוב לעשרים אמה, ויען הב' ויאמר לא כן אלא עולה אורכו יותר מן כ"ה אמה, וימהר הראשון לעלות לראש האילן ויקח בידו חבל וימדוד אותו וימצא גובה עשרים אמה בדקדוק מן ראש האילן עד הקרקע, ויאמר לחבירו הרי יפה כונתי כי מדדתיו עתה וכך עלה. ויענהו הב' ויאמר לו אתה טועה, והאמת כדברי, בא ונעשה ערבון ואראה לך איך זה האילן ארכו יותר מן כ"ה אמה. ויאמר טוב הדבר, וישמח בלבו כי בטוח שודאי ירויח מאחר שעתה מדדו ועלה עשרים אמה דוקא. ואחר שהניחו שניהם ערבון ביד שליש אז השני לקח בידו קרדום וחפר בקרקע סביב האילן עומק חמשה אמות, והאילן עודנו עומד בארץ, כי טבעו של אילן להכנס בעובי הקרקע, ויאמר לו הרי חמש אמות נוסף על אורך אשר מדדת מן ראש האילן עד שטח הקרקע, ועם חמש אמות אלו שהיו טמוני בקרקע נעשה בו אורך כ"ה אמות, ועודנו טמון בקרקע, נמצא גובהו יותר, מן כ"ה אמות כאשר שיערתי. ולקח זה את הדנרים אשר נתן הראשון ערבון. והנה אחר כמה ימים זה הראשון שהפסיד יצא לטייל בשדה עם אדם אחד, וימצאו עשבים ארוכים עומדים על פני השדה, ויאמר זה לרעהו כמה טפחים יעלה אורך העשב, ויאמר לפי השערת שכלי יעלה חמשה טפחים ולא יותר, ויענהו זה לא כן אלא אומר אני יעלה ארכו יותר מן שבעה טפחים, וקם רעהו וימודד העשב מראשו עד שטח הארץ וימצא שיפה כיון באומרו שהוא ארכו חמשה טפחים, ויאמר הרי מדדתי וימצא כדברי שהוא רק חמשה טפחים, וישמח זה בלבו ויאמר עתה אמלא חסרוני שהפסדתי בראשנה באותו היום במדידת האילן, יען כי קרה לזה עתה כאשר קרני בראשנה, שלא עלה בדעתי לחשוב את שיעור הטמון בקרקע, ולכן עתה אעשה ערבון עם זה החושב לפי תומו, וארויח ממנו ההפסד שהיה לי במדידת האילן. ויאמר לחבירו טועה אתה במדידה של אורך העשב לומר שהוא אורכו חמשה טפחים, והאמת הוא כדברי שעולה יותר משבעה טפחים, בא ונעשה ערבון כל אחד יתן על הדף עשרה דנרים, ואם אראה לך כדברי שעולה יותר משבעה טפחים אז אני אקח הערבון, ואם לאו אתה תקח. ויענהו טוב הדבר, וכל אחד מסר עשרה דנרים ביד שליש ויגש זה לחפור סביב העשב, וכאשר חפר עובי אצבע אחת נפל העשב כי לא היה לו שורש בתוך הקרקע, ואינו נכנס ונטמן תוך הקרקע יותר משיעור עובי חצי אצבע. וכן הענין תמצא בצדיקים וברשעים, כי הרשע אין לו יסוד ושורש טמון שיהיה לו בו קיום בחוזק ואומץ, והרי הוא דומה לעשב, דרק מה שגלוי בתכונתו היא היא הצלחתו, ולזה כתוב ברשעים ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, דרוח קמעא עוקרתם, אבל הצדיק יפרח כתמר דמלבד תכונתו הנגלית עוד עמקו שרשיו, וכל רוחות שבעולם אין מזיזות אותו, עכ"ד

ואני אומר הדמיון של אילן ועשב לצדיק ולרשע הוא כך, דהרשע הימים אשר חי על פני האדמה אלו הם הם בלבד נחשבים לו לשנות חיים שלו, וכיון שמת לא נשאר לו חיים בעוה"ז כלל, והרי זה דומה לעשב כי אין לו שיעור במדתו, אלא רק כמה שנראה עומד וגלוי על פני האדמה, ואחר שיפול ונעקר ונכרת שיעור העשב העומד על פני האדמה לא נשאר לו מציאות טמונה בתוך הקרקע. אבל הצדיק מלבד שנות חייו אשר הוא חי לעיני הכל על האדמה, הנה עוד לו מציאות חיים בעוה"ז גם אחר פטירתו מעוה"ז, כי על ידי שיהיה לו בנים אשר הדריכם בדרך ישרה, ותלמידים אשר לימדם מנהגים טובים לעשות מצות ומע"ט, שהם ממלאים מקומו והולכים בדרכיו ומדותיו הטובים אשר נקרא שמו עליהם, אין נקרא עליו שם מות, ונחשב הוא עודנו חי ולא מת, וכמ"ש רז"ל למה בדוד הע"ה נאמר שכיבה, וביואב נאמר מיתה, מפני כי דוד הע"ה היה לו בן ממלא מקומו שהולך בדרכיו ומדותיו שנקרא שמו עליו, הרי הוא נחשב חי וכאלו לא מת, משא"כ יואב שלא הניח בן ממלא מקומו נאמר בו מיתה, דלא נשאר לו שם בעוה"ז שיהי' נחשב עודנו חי. ונמצא הצדיק דומה לאילן, דמלבד החלק הגלוי שבאילן לעיני הכל שהוא חלק העומד על פני האדמה, הנה עוד יש לו מציאות חלק טמון באדמה, שהוא קיים ואינו נראה בחוש הריאות לעיני הרואין, אלא נודע וניכר בהשערת עין השכל, ולכך נדמה לתמר שיש לו חלק גדול בשרשיו הטמונים תוך האדמה. ובזה יובן בס"ד ואברהם היו יהיה לגוי גדול, אמר בו שתי הוויות א' מציאתו הנגלית לעיני הכל קודם פטירתו, ואחת מציאתו הנסתרת מחוש הריאות, והוא המציאות שיש לו בעוה"ז מצד בניו וזרעו ותלמידיו, ופירש הדבר איך יהיה לו הווייה אחרת מלבד