עוד יוסף חי תנח

הולך עמם לשלחם. נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש ליל הו"ר, שבאדם יש ג' צללים, והבחינה העליונה שבהם נקראת צלם, ושני בחינות התחתונים כל אחד מהם נקרא צל שחסר מהם אות מ"ם של צלם, וז"ס אך בצלם יתהלך איש קאי על בחינה העליונה הנז' שנקראת צלם, ומ"ש הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים קאי על שתי בחינות התחתונים הנז' שכל אחד נקרא צל, ואינו נקרא צלם דחסר מהם אות מ"ם. עוד איתא שם דצלם העליון אינו נגלה וניכר בחינתו למטה על ידי צל הגוף של האדם באור הלבנה, לפי שהוא עליון, אבל שני צללים התחתונים הם המתגלים באדם בסוד מ"ש רז"ל דבני האדם יש להם בבואה, וגם בבואה דבבואה, דקאי זה על שני הצללים התחתונים הנז' הנראין לאור הלבנה כנודע ע"ש. ובזה יובן ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום, הכונה במלת האנשים לומר שקמו ה' אנשים דהיינו חמשה אנשים, וא"ת שלשה הם דכתיב והנה שלשה אנשים נצבים עליו ואיך אתה קורא אותם חמשה אנשים, לז"א ואברהם הולך עמם לשלחם, כי אברהם על ידי לויה שלו נתן להם כח מן שני צללים שלו בבואה ובבואה דבבואה, וכל צל הוא פרצוף שלם בפ"ע, והרי נעשו חמשה אנשים. ועוד נ"ל רמז הכתוב באומרו ואברהם הולך עמם לשלחם רמז הכתוב שנתן להם כח מן צלם העליון שלו שהוא שלם באות מם, דהוא תקיף וחזק ביותר מן שני צללים התחתונים, ולז"א הולך עמם לשלחם, לא אמר הולך לשלחם אלא אמר הולך עמם, חלק מלת עמם לשני וקרי בה עם מ"ם, ר"ל עשה להם לויה בכח צלם העליון שהוא שלם באות מ"ם של צלם, משא"כ שני צללים התחתונים שנקראים צל חסר מ"ם

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. צריך להבין אם כונתו לומר הא דזעקתם רבה מפני כי חטאתם כבדה מאד, הול"ל כי חטאתם כבדה כדי שיהיה נותן טעם למ"ש רבה, אך כיון דאמר וחטאתם בוא"ו משמע דמדבר על חטאת אחת שהיא כבדה בפ"ע, ולכן צריך לידע על איזה חטאת רומז כאן. ונ"ל בס"ד דמצינו שפרט הכתוב באיוב חטאתם באומרו בסי' כ"ח הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו, ופירש רש"י ז"ל הנשכחים מני רגל אלו אנשי סדום ששיכחו תורת רגלי אורחים מארצם, שהיו משכיבין האורח במטה אם היה ארוך יותר מקטעין רגלו, ואם היה קצר מאריכין אותו עכ"ל, נמצא לא נתפרשו רעות שלהם במקראות דאיוב כי אם רק רעה זו שעשו אופני המצאות כדי שיהיו סיבה למנוע רגלי אורחים מארצם, ולכאורה אין זה עון רע ומר כ"כ ואינו חשוב כלום לגבי גזל והשחתת זרע, וגם שכיבה עם בע"ח, וגם ע"ז אשר מנו להם חז"ל במדרש. ולמה פירש הכתוב עין זה שהיו עושים אופנים למנוע רגלי אורחים

אך נראה דאין עון זה קשה ורע ומר מגופו ומפאת עצמו, אלא רעתו הקשה היא מפני שמניעת רגלי אורחים היתה סיבה לביטול התוכחה על רבוי עונותם, שאין אורחים נכנסין לעירם ורואין רעותם ומוכיחין אותם עליהם, איך יסורו מהם, דאין אדם רואה חובה לעצמו ואין לו תקנה לפרוש מן העבירות אלא רק ע"י מוכיחים שיוכיחו אותם על רעתם, ואז יש תקוה שיפרשו מן העבירות, משא"כ אם אין מוכיח כלל, אז יהיו העבירות דבוקים ונטועים בהם כמסמרות חזקים, שלא יפרדו מהם לעולם, כי נשארים בכסילותם כל ימיהם. מעשה באחד עשיר שהיה לו ממון הרבה וצרה עיניו בהנאה שיהנו אחרים מן ממונו אפילו הם אשתו ובניו, ורוצה דרק הוא לבדו יהנה מן ממונו, לכן לא נשא אשה ולא הוליד בנים, ואפילו משרת לא הביא לביתו לבשל לו, אלא קונה תבשיל מבושל מן השוק, ויושב לבדו בביתו, ובעבור אחר מותו עשה תקנה שלא יהנו אחרים וירשו ממונו, שחפר בור עמוק והניח כל הממון שלו בקרקעית הבור, וכסהו בעפר גובה אמה אחת, וכתב בשטר צוואתו דאחר מותו יקברוהו באותו הבור וימלאוהו עפר למעלה, ובזה נמצא שגם אחר מותו ממונו מונח אצלו ולא שלטה בו יד אחרים, והניח דבר זה סוד כמוס, ולא גילהו אלא לאחד אהוב שברור לו שלא יגלהו לשום אדם. אך דרכו הרעה שאינו נושא אשה ומוליד בנים ואינו מניח משרת אצלו כדי שלא יהנו מן ממונו זה גלוי וידוע לכל אדם, והוא חשש שמא יבאו בני אדם ויוכיחו אותו על זה, ויראו לו ע"פ הוכחות ומשלים כי דרך זה הוא דעת שוטים, ולא טוב הדבר הזה אשר הוא נוהג, לכך לא היה מכניס שום אדם לביתו כדי שלא יכנסו אצלו בני אדם, ויוכיחו אותו על הדבר, ומכריחים אותו בטענות והוכחות לעזוב הדרך הזה וישנו דעתו לישא אשה שיהיה לו בנים ומשרתים, על כן מאחר ששום אדם לא יכנס לביתו, אז לבו בטוח שלא יהיה מוכרח לשנות מנהגו ע"י בני אדם אחרים, וגם כשיוצא לשוק אינו מרבה בעסק ואינו יושב עם בני אדם כדי שלא יכנסו עמו בדברים אלו. והנה איש אחד הבין וידע אותו הסוד שהגיד זה לאהוב נאמן שלו מה שבדעתו לעשות בממון שלו אחר מותו, ובאיזה מקום ישמרהו, ויבא זה אצל העשיר ההוא בחנות שלו, ויאמר לו אחד עשיר מופלג כך וכך שמו יושב עם עשיר אחד, ושניהם קראוני ושלחו אותי אצלך שתמהר לבא אצלם כדי להשלים לצרוף הזימון, כי הם שנים וצריך להם אחד שיהיו שלשה שיאמרו זימון קודם ברכת המזון. ויאמר לו העשיר מי הם אלו השנים, ובאיזה מקום יושבים, ולמה צריכים לי לצירוף זימון, והיה להם להביא אדם אחר לצרפו עמהם, ולמה רוצים בי דוקא. ויענהו ויאמר לו אלו השני אנשים הם קורח, ואחד גביר שנעשה לו כמעשה קורח אשר נקבר בתוך הארץ וממונו עמו כי ירדו הם עם ממונם חיים שאולה, וזה הגביר השני ג"כ עלה בדעתו לקבור ממונו עמו, וכן עשה שהניח ממונו בתוך הבור וכסהו בעפר, וקודם מותו צוה שיקברוהו בתוך הבור ההוא, ואחר שמת לא הכניסו אותו לגיהנם מפני שלא עשה עונות, ולא הכניסו אותו לג"ע שלא עשה צדקה אפילו פרוטה, ואפילו פרוסה של לחם, ואמרו בשמים שיוליכוהו ויושיבוהו עם קרח, וכן עשו לו, ונמצאו שניהם יושבים לבדם. כי אין אדם דומה להם כדי שיושיבוהו עמהם, וכאשר אוכלים לחם מברכים בהמ"ז בלא זימון כי הם שוים דוקא, ועתה שמעו שאתה ג"כ דעתך בכך, וכבר הכינות הבור בחצרך וקברת ממונך בו, וכתבת צוואה שיקברו אותך בבור ההוא, א"כ אתה דומה להם, ובודאי מן השמים ישלחו אותך אצלם שתשב עמהם, ואז תהיו שלשה יושבים ביחד, ויש אצלכם צרוף זימון, על כן שלחוני אליך שתמהר לבא כדי שלא יחסר להם מצות זימון. וזה בשמעו דברי מוסר שאמר זה האיש הם כמדקרות חרב, שם לו לעורר לבו על השטות שלו, וגם נרגש כיון דידע זה מה שעשה בבוד בודאי אחר שקבר בו יפתח הבור ויקח הממון ויחזיר גוייתו לבור, ונמצא זה ירש הכל, ואז נשתנה דעתו ותכף נשא אשה והוליד בנים, ונהג בממונו כדרך כל הארץ

נמצא העושה מעשים רעים ועושה המצאה לסתום הפתח כנגד המוכיח שלא יבא אדם להוכיחו ולהראות לו טעותו וכסלותו, הנה זאת ההמצאה של