עוד יוסף חי תמט

הב' הם שני הטבות של גאולה ושל אהבה. ובזה יובן בס"ד אלה תולדות נח נח. והיינו כי אלה כינוי לתורה, כמ"ש רז"ל במדרש ע"פ על אלה אני בוכיה זה ביטול תורה דכתיב בה אלה החוקים והמשפטים וכנז' במדרש ופרשתי בס"ד אות אל"ף של אלה לשון לימוד זה לימוד הגרסא, ואת למ"ד של אלה היא ג"כ לשון לימוד זה לימוד העיון והסברה, ואות הא' של אלה רמז לחמשה חומשי תורה, לכן שפיר דרשו חז"ל אלה על התורה, וז"ש כאן אלה תולדות נח נח, פירוש בזכות התורה שנקראת אלה יהיה תולדות מן נח הם תואר אדם ותואר אחד שני מיני הטבות שהם גאולה ואהבה שמספרם נח

ואמר עוד איש צדיק תמים היה בדורותיו, והוא ע"פ מ"ש הרב בת עין דהעניו הוא מדתו לומר אהיה, כלומר עדיין לא הייתי שלם אלא אהיה לעתיד אחר שאסגל תורה ומצות ומע"ע. אבל עתה אינני שלם. והגאה מדתו לחשוב עצמו היה, שכבר הגיע לשלימות והיה מה שצריך לי להיות ואינו חסר כלום, וההפרש בין מדת ענוים שהיא אהיה, לבין מדת הנאים שהיא היה הוא אות א'. ובזה פרשתי בס"ד וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, פירוש חוטא לשון חסרון, ר"ל מחסר אחד שהוא אות א' מן אהיה, ויחשוב עצמו היה, מאבד טובה הרבה שהוא יוצא מן חבורה של עניים ונכנס לחבורה של גאים. והנה כל זה הוא בענינים הנפשיים של עוה"ב, אבל בענינים הגופנים של עוה"ז עושר ונכסים וכיוצא לא יראה עצמו חסר, שאז אומר על עצמו אהיה שעדין לא הגעתי לשלימות, אלא אדרבה יחשוב עצמו שלם שכבר היה והגיע לכל שלימות נכסי עוה"ז ורואה עצמו עשיר בהם, שאינו צריך לרדוף אחריהם, וידוע כי תרגום של גור בארץ הוא דור בארעא, וכן תרגום גר יהיה זרעך הוא דיירין יהון בנך, ולפ"ז בדורותיו ר"ל בגירותיו היא עוה"ז שהאדם הוא בה בסוג גר, וכמ"ש דוד הע"ה בד"ה א' סי' כ"ט, כי גרים אנחנו לפניך. וז"ש איש צדיק תמים, ר"ל מי שהוא צדיק תמים צריך להיות חושב עצמו היה בדורותיו, ר"ל בגירות שלו שהיא עוה"ז רואה עצמו שלם שכבר היה בשלימות קנין עוה"ז, ולא ימצא עצמו חסר שאומר תמיד על עצמו אהיה, ר"ל עודני חסר, וצריך לעסוק כדי שאהיה שלם בקניינו עוה"ז

ואמר עוד את האלהים התהלך נח. ונ"ל בס"ד דאיתא במדרש רבא ע"פ ויפח באפיו נשמת חיים, רמז לתחיית המתים, כי כלי זכוכית עשויין על ידי נפיחה, והאדם נעשה בנפיחה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, וקל וחומר הוא, ומה זה העשוי בנפיחתו של בשר ודם, אם נשבר יש לו תקנה, האדם העשוי בנפיחתו של הקב"ה עאכו"כ ע"ש. והנה נודע כמו שהאדם נעשה ע"י נפיחה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כן האדם עצמו עושה ובורא נשמות בנפיחה, יען כי בדבור פיו בדברי תורה בורא נשמות כנודע, הרי נמצא בריאתו שבפה הוא ענין נפיחה ממש

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב הנה אנכי בראתי חרש נופת באש פחם ומוציא כלי למעשהו וכו' פירוש החכם העוסק בתורה נופח באש התורה פחם הוא דבר חולין, המובלע בו נצוץ קדוש והוא נופח בו ובזה יוציא כלי למעשהו. נמצא הצדיק שדרכו לעשות בירור בפה הוא נקרא נופח כי כל תיקון הבא מצד הפה נקרא נפיחה. ולפי האמור לעיל שהצדיק נקרא נח א"כ השתא צרף מספר אלהים שהוא פ"ו עם אותיות נח נעשה בזה צירוף נופח, דע"י דברי תורה שמזכיר בפיו נופח נשמת חיים שהוא אור עליון בזה הנצוץ המתברר, ונעשה זה כמו נשמה, אל הגוף ואז נעשה פרצוף שלם, וז"ש את האלהים שהוא מספר פ"ו התהלך נח, שבזה יהיה צירוף נופח

תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. נ"ל בס"ד דמצינו בפסוקי יחזקאל שאמר הקב"ה לגבריאל שיכתוב תיו על מצחות האנשים, ודרשו רז"ל שא"ל תכתוב תיו של דיו על מצחות הצדיקים שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ויכתוב תיו של דם על מצחות הרשעים שישלטו בהם מלאכי חבלה, ואמרו בגמרא מאי שנא תיו תחיה תיו תמות, ומקשים א"כ יכתוב יוד וג"כ יהיה הרמז עד"ז יוד יחיה יוד ימות. ופרשתי בס"ד הכונה כי אות תיו היא קץ האותיות שהיא אות אחרונה דאלפא ביתא, ואות האחרון אין לו סעד לסעדו כיון דאין אחריו אית, ולכך מורה על מפנה שהיא מיתה ב"מ ולכך אמר תיו תמות

אמנם כל זה הוא באלפא ביתא דאבג"ד ששם התיו הוא סוף ואין אחריה אות לתמכה, אך בסדר תשרק יש שין לתמכה, ולא עוד אלא כי באות ש' רמיז שמו של הקב"ה שהוא שם אלהים במילוי יודין שעולה ש' ולכן יש תיו מורה על תחיה והוא תיו דתשרק, אבל יש תיו מורה על של אבג"ד שאין אחריה אות לתמכה, ולכך אמרו תיו תחיה תיו תמות, ולכן התשובה מקובלת בחודש תשרי והכתיבה ג"כ שם, כי חודש תשרי עשוי ומתוקן ע"ס תשר"ק לרמוז שאם האדם יעשה תשובה בחודש זה ינהגהו הקב"ה באות תיו של תשר"ק שהוא תיו תחיה

והנה באנשי דור המבול כתיב קץ כל בשר בא לפני ששלמה בהם תיו של תמות שהוא קץ וסוף דאלפא ביתא, אבל בנח שלם תיו של תשר"ק שהיא ראש וז"ש תמים היה בדורותיו קרי בה דור תי"ו כלומר שרתה ודרה עמהם תיו של תמות, שהיא קץ האותיות אבל נח התהלך בתיו של תחיה שנתמכת באות ש', וז"ש את האלהים שעולה מספר ש' התהלך נח בתיו הכתובה בשבילו

ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. נ"ל בס"ד הדבור נחלק לשלשה חלוקות, הא' מה שלומד ומדבר האדם בתורה, וזהו שם גי' ספר הוא התורה הנקראת ספר, והב' מה שמדבר בדרך ארץ וחכמת הטבע. וזהו יפת, שגם זה הדבור הוא יפה לאדם ומתייפה בו שבזה תהיה עיניו פקוחות בענייני העולם והנבראים שבו, והג' מה שמדבר במו"מ ומלאכה שהוא לצורך אכילה ושתיה ומלבוש שכל זה הוא נעשה בשביל חום הגוף, כי קיום הגוף הוא בחום וחום נעשה ע"י אכילה ושתיה ומלבוש, ור"ת שלשה אלו הוא שיח לרמוז כי השיח של האדם נחלק לשלשה אלה שהם שם חם יפת

ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. י"ל אומרו לפני האלהים. מה חידוש בא ללמדנו והלא כל אשר נעשה בעולם הוא לפני האלהים וכמו שנתעורר בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ועוד י"ל אומרו ותמלא הארץ חמס, היצוייר דבר זה בדעת שיתמלא חלל הארץ כולו חמס, ונ"ל בס"ד דארז"ל אע"פ שדור המבול הרשיעו בכמה עבירות, הנה עיקר עונם שנתחייבו בעבורו כליה היה עון השחתת זרע לבטלה, ולכן רז"ל קורין לשון זה של השחתת זרע לבטלה על שמם שקורין אותו עון דור המבול, וכתב הרב בעל ספר הברית ז"ל במאמר ט"ז פ"ג וז"ל המוליד הוא הכח אשר שם האל יתברך בטפת זרע של האדם באדם להיות מוליד כדמותו כצלמו לקיום מינו וכבר נראה בחוש ע"י כלי ההבטה המגדל את הריאות במאד בטיפת הזרע של האדם או של בעלי חיים בעודו בחמימותו בריות קטנים מאד כדמותו וצלמו של הבע"ח או האדם המזריע והם חיים ומתנועעים אנה ואנה תוך הטיפה. ובזאת תדע מה נאמנו מאד כל דברי חז"ל ואיך כל דבריהם אמת וצדק כמו מפי נביאים ממש אפילו בדברים הרחוקים מן השכל ולא יצויירו בו מהפלגת