עוד יוסף חי תמו

גמורה אלא יש בידה עונות, אין לה פ"פ בטענה זו כי יאמר לה את גרמת לעצמך שתפסידי זאת הטובה של הריון ולידת הבנים כי עונותיך גרמו לזה, ולכן חנה הע"ה שהיתה צדקת גמורה זכתה בטענה זו של הדדים ונתעברה, וכן רבקה אע"ה ורחל אע"ה אע"פ שהיו עקרות יש להם זכות בדין שיתעברו מחמת טענה זו של הדדים ונתעברו. וכן הענין בשרה אע"ה אם היתה עקרה בלבד היה ההריון שלה זוכה בו בדין מחמת טענה זו של הדדים, ונמצא לא היה יצחק אע"ה נולד מצד החסד הגמור, כדי שתתמתק הגבורה החזקה שלו בחסד, לכך עשה הקב"ה את שרה אע"ה בתחילה אילונית שאין לה דדים, דעתה אין לה טענה בעבור ההריון מצד הדין, כי יאמר ה' אני מעיקרא כך בראתי אותך שלא תתעברי, ולכך לא בראתי לך דדים ובית הולד, ונמצא מה שנתעברה אח"כ בנס היה העבור שלה ע"פ מדת החסד הגמור, ונולד יצחק ע"פ מדת החסד, ובזה נמתקה הגבורה שלו והיה העלם יכול לסבול הגבורה שלו מחמת שנתמתקה

ובזה מובן הטעם בהא דתני ר"ח אין אשה אלא לבנים, שתלה בה הבנים מפני דהאשה כיון שיש לה דדים שהם לצורך הבנים יש לה טענה חזקה על לידת הבנים, משא"כ האיש שאין לה טענה כזאת, ומאחר כי מצד תכונת יצירתה יש לה טענה לזכות לבנים ממילא גם ברכה של המזונות תתייחס אליה, כי כיון שיולדת בנים הרבה בדין הוא שיתברך הבית בברכת המזון לפרנסת הבנים, ולכן ארז"ל אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בעבור אשתו, כי הברכה בבית הוא לצורך פרנסת הבנים, וברכה זו של הבנים תתייחס לאשה מצד תכונת יצירתה. ועוד מברכת הבנים המתייחסת לאשה נמשך ברכת החיים, שאם ימות האדם בקוצר שנים ב"מ ולא יראה חופת כל בניו, אין הבנים נחשבים לגבי דידיה ברכה, ולכך נמצא גם ברכת החיים תתייחס לאשה, ולכן כתיב ראה חיים עם האשה אשר אהבת, וכן אמרו אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפליים

והנה ידוע מ"ש בכתבי רבנו האר"י ז"ל, דחיים נמשכים מחכמה, ובנים מדעת, ומזונות מן בינה, וידוע דהדעת יש ובו כללות חכמה ובינה, ולפי האמור דברכת המזונות וברכת השנים נמשכים מן ברכת הבנים לפי זה יבא הענין נכון ע"פ השרשים, ולז"א ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, והיינו הון שפע פרנסה יקר שפע החיים ונעים שפע הבנים. וידוע ששלשה אלה שהם חיים מזונות בנים, כמספר אותיות האדם שעולים חמשים, ואלו ג"כ ר"ת שלהם מספר חמשים חיים מזונות בנים, ובזה יובן לא טוב היות האדם לבדו, אמר האדם בהא, להשלים חשבון חמשים שהוא מספר שלשה הנז"ל, אעשה לו עזר כנגדו, עין של עזר רמז לבנים. כי הבנים באים מן מאור עיניו של אדם, ולכן האב כותב לבנו אור עיני, וזין כמשמעו שהוא לשון הזנה אלו המזונות, ואות ריש של עזר רמז לחיים שהם החיים שהם מוחין שבראש

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היתה אם כל חי. י"ל הלא רז"ל אמרו קודם החטא היה שמה חיה ועל שם זה של חיה יצדק הטעם הזה שאמר כי היתה אם כל חי, ולא על שם חוה בואו. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל במראית העין דף ג' בשם הרמ"ע ז"ל כשהאיש והאשה שוים במעלתם אי אפשר שיולידו, וזה רמז מ"ש רז"ל אין שני מלכים משתמשין בכתר אחד, ואברהם ושרה היו שוים במעלתם ולא היו מולידים, וה' פקד את שרה פקד לשון חסרון שחיסר ממעלתה, ויעש ה' לשרה כאשר דבר שתלד, מעין דוגמא ללבנה שנתמעטה ואז הרבה צבאותיה כוכבי אור עכ"ל. וידוע דהריון ולידה של קין והבל היה אחר החטא ונמצא מעת שילדה נקראת חוה בואו, כי קודם החטא היה שמה חיה ביוד, וז"ש ויקרא האדם שם אשתו חוה, שנתמעטה ממעלתה שהיתה נקראת קודם החטא חיה ביוד, והטעם שמיעט אותה לקרותה חוה מפני שהיתה אם כל חי, דהיינו שתוליד ילדים וא"א שתוליד אם לא תתמעט

והנחש היה ערום מכל חית השדה. י"ל השדה למ"ל וסגי לומר מכל החיה. ונ"ל בס"ד דידוע מ"ש המקובלים ז"ל כל אות שבאלפא ביתא לוקח חיות ויונק מן אות שקודם ממנו, ולכן עשה השי"ת סדר כ"ב אותיות באבג"ד כדי שלא יתגאה המשפיע על הנשפע, כיון דהנשפע גדול מן המשפיע במספרו, ונמצא אותיות שדה לוקחים חיות מן אותיות גדר, וידוע דהנחש לא היה יכול לפתות את חוה באכילת עץ הדעת, אלא בעבור שעשה לה אדה"ר גדר לחוה, שא"ל האיסור אפילו בנגיעה בלבד ולכך בא נחש ודחף אותה על האילן, וא"ל אח"כ כמו דנגעת באילן ולא מתה, כן תאכלי ולא תמות, והאמינה לדבריו, ואם לא היה עושה לה אדה"ר גדר זה לא היה יכול הנחש להאכילה בידים אבל דחיפה היה יכול לעשות נמצא ערמימותו של נחש נעשית מחמת הגדר שעשה אדה"ר מדעתו, וז"ש והנחש היה ערום שיכול לעשות ערמימותו מכל חית השדה, והיינו חית לשון חיות ר"ל מן הגדר הרמוז באותיות החיות של אותיות שדה

האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. איתא במדרש שאמר אכלתי ואוכל, ותמוה. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל דאדה"ר תיקן כל בעלי חיים בקראו להם שמות, ואחר שחטא ואכל מעץ הדעת נתקלקלו הכל וחזרו נ"ק להתערב בבע"ח ולכך הותר אח"כ בימי נח לאכול בע"ח ע"ש, ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב מן האוכל יצא מאכל ר"ל האוכל הוא אדה"ר שאכל עץ הדעת יצא מאכל, שהותר עי"כ בשר בהמה וחיה ועוף מחמת שנתערבו נ"ק בכולן, וז"ש אכלתי מעץ הדעת בשביל כדי שאוכל בע"ח כרצוני

ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר הנחש השאני ואוכל. נ"ל בס"ד בא הכתוב להודיע גודל חסדו יתברך, שהוא מלמד לאדם לטעון טענה שינצל בה מן הכליה ויתקיים עד שישוב ורפא לו, והוא כי באמת אם אדם חטא אין לו תקנה ולא ישאר לו חיות בעולם כדי שיעשה תשובה ונרצה לו, אמנם השי"ת תולה תוקף העון באותו המסבב לאדם לעשות העון, ובזה יקל מעליו כובד פשעו שיאריך לו זמן בעוה"ז עד שישוב ורפא לו וכאשר מצינו לאחאב שהקפיד על רבי לוי שהיה דורש ששה ירחין את פסוק זה במלכים א' סי' כ"א רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה', ובא אצלו אחאב בחלום הלילה ואמר לו מה חטאתי לך ומה סרחית לך, יש לך רישיה דקרא דכתיב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה', ולית לך סופיה דכתיב אשר הסתה אותו איזבל אשתו, ולמה אין אתה דורש אותו כולו עד סופיה, ואז דרש עוד ששה ירחין לשבח רק לא היה כאחאב וכו' אשר הסתה אותו איזבל אשתו, וכמ"ש רז"ל, והובא בילקוט מלכים סי' ט"ז ע"ש. וטעם קפידתו מפני כי סוף הפסוק תולה עונו של אחאב באיזבל שהיא סבבה לו זה, ועי"כ הקל מעליו העונש שיש לו הצדקה מצד אחר, וכן הענין כאן רצה הקב"ה שתהיה חוה תולה עון שלה בהמסבב הוא הנחש כדי להקל מעליה העונש, ולא יהיה לה כליה אלא יאריך לעשות תשובה והוא יתברך עשה לה התעוררות בדברים אלו שא"ל מה זאת עשית שתתלה עונה בהמסבב

והענין הוא יתבאר ע"ד המעשה באדם אחד בריון שבא לבית הכנסת ביום כיפור סמוך למנחה אחר שאכל וסעד תבשיל של בשר בביתו, ובא וישב בבית