עוד יוסף חי תמה

היא חידוש שבאה לי מכוחך, ואז החסיד בע"כ שם שתי ידיו על ראשה ויברך אותה כאשר בקשה שתוליד מבעלה יעקב שנים עשר בנים זכרים ובת אחת, ויזכו ויחיו היא ובעלה לראות זרעם וזרע זרעם

ואחר שקבלה הברכה הזאת פיה פתחה בחכמה, ותאמר להחסיד, אדוני ברכה זו אשר ברכתני עתה היא אליה וקוץ בה ולכך צריכה תיקון, א"ל מהו הקוץ ותאמר אדוני תשקול בדעתך שנים עשר בנים ובת אחת כמה ממון צריך בעבור פרנסתם הם וזרעם, וכמה ממון צריך בעבור נשואין שלהם, ובעלי הוא אדם בינוני שאין לו יכולת בעסקו לפרנס יותר משנים או שלש נפשות, על כן אם יהיה לנו רבוי אוכלוסין ואין ידינו משגת לפרנסם בריוח, כמה צער יגיע לנו מזה אני ובעלי, לכך ברכה שברכת אותנו בבנים צריכה תיקון שתברך אותנו עוד גם בעושר ונכסים רבים שנוכל לפרנס כל אלו וזרעם בריוח. והחסיד בע"כ הודה לדבריה יען כי בטענה באה עליו וישם ידיו על ראשה שנית ויברך אותה היא ובעלה בעושר ונכסים רבים כדי שיפרנסו וישיאו זרעם וזרע זרעם בריוח

ואחר שקבלה גם ברכה זו של המזונות, אמרה אדוני אין לי לבקש עוד דבר מאת אדוני ורק דבר אחד צריכה אני להודיע לך ואינו בסוג בקשה יען כי דבר זה אדוני מחוייב בו, אמר לה מהו הדבר, ותאמר י"ב בנים ובת אחת שאני צריכה להוליד לא יבצר מהיות להם לפעמים כאב עינים, לפעמים איזה קדחת, לפעמים מיחוש בראש, לפעמים כאב בטן וכיוצא, וכל אלו הבנים נחשבים בניך כי בברכתך באו לעולם, הנה ודאי שורת הדין ודרך ארץ מחייבת שאין אני צריכה להביאם אצל רופא, אלא בכל חולי שיקרה להם אביאם לחצר אדוני שתברכם ויתרפאו, כי בניך הם, על כן צריך שתצוה אדוני את שומר הפתח שלא יהיה הפתח סתום בפני אלא אני ובני ניעול בלא בר. ויצחק הרב החסיד על נועם דבריה ועל טעמיה, ויאמר כן אעשה ותקוד ותשתחוה לפניו ותלך לה לבית החתן בעלה והנשים הולכות אחריה, אך לא שמעו מכל הדברים שהיו בינה לבין הרב החסיד והוא הלך לדרכו לביתו

והנה מנהג אותה העיר היה בליל החופה אחר הסעודה והשמחה יצאו כל הנשים מחדר הכלה, ותשאר היא לבדה יושבת על הכסא ויכנס החתן לבדו ויסגור הפתח, ויגש אצל הכלה ויתפוס אותה בידה להקים אותה מעל הכסא להעמידה על רגלה, ואחר שיעמידנה ירים רגלו הימנית ויניחנה על כף רגלה השמאלית, ועושין כן סימן טוב שיהיה הזכר גובר על הנקבה ויהיה עליון עליה, וזה החתן להיות שיודע הוא שכלתו היא חכמנית וחריפה, חשש פן היא תקדמנו לשום רגלה על כף רגלו לכך כשקרב אצלה קודם שאחז בה להקימה מן הכסא הכין את רגלו הימנית להרים אותה מעל הארץ, והיא כשראתה כן אמרה לו אין הרמת הרגל היא שלך אלא שלי היא שאני צריכה להרים, ויתכעס החתן ויאמר מה את מדברת הלא אני האיש ואת האשה, ואני צריך להרים רגלי עליך, ותאמר שב על הכסא ואגיד לך דבר חדוש ואז אתה תודה לי בדבר זה אשר אמרתי

וישב ותאמר לו האדם אשר יבקש מאת השי"ת על טוב עוה"ז בכללות בכל תפלותיו ערב ובקר וצהרים ובכל עת על מה יבקש, ויאמר על שלשה שהם כוללים כל הטובה שהם החיים והמזונות והבנים. ותאמר הנה אלו השלשה שאתה מצפה להם ומתפלל בעבורם כבר הכינותים והזמנתים והביאותים אליך בזה היום קודם שנכנסתי לביתך, אמר לה איך הוא הדבר הזה, ותאמר לו כו"כ היתה מעשה ברחוב העיר קודם בואי אליך, והרב הידוע שבעיר הזאת אשר בדוק ומנוסה בברכותיו שלא ישובו ריקם וכל העולם צמאים לברכתו ואינם יכולים לגשת אליו לבקש ממנו ברכה, הנה אנכי לקחתי ממנו שתי ברכות שהם הבנים והמזונות ועי"כ גם ברכת החיים לקחתי לי ולך ממילא כי מאחר שנוליד שנים עשר בנים ובת אחת ואני ואתה ננשאם, ונראה זרעם וזרע זרעם מוכרח שנאריך ימים עד מאה שנה ויותר כדי שתתקיים בנו הברכה ההיא, על כן אחר שהבאתי לך כל שלשה מיני טובה אלו ברגע אחד קודם בואי לביתך, תשפוט עתה על הדבר הזה שביני לבינך למי יאתה הרמת הרגל לי או לך. ויאמר צדקת כדברך ולך יאתה, קומי והרימי רגלך ותאמר מאחר שהודית לדברי לא ארים אני רגלי אלא תרים אתה, ולא קבל, וסוף דבר הכריחה אותו בחזקה שיקים וירים רגלו כדרך העולם כחתן וכלתו, וישמח אותה הלילה שמחה גדולה על הטובה אשר הגיעה אליו מצד הברכות של הרב החסיד כי היה בדוק ומנוסה בכך, ויגיל וישיש יותר על כלתו אשר הביאה לו כל זה בחכמתה ועוצם שכלה ודעתה

נמצינו למידין מנועם דבריה של האשה המשכלת הזאת, דעל ידי הברכה של הבנים תחול הברכה של המזונות, שאם יש להם רבוי בנים ואין להם מזון לפרנסם הרי בזה רבוי הבנים הוא צער ויסורין ואין זו ברכה, וכאשר טענה האשה ההיא לפני החסיד הנז'. וגם נמצינו למידין מדבריה דאחר שזכתה לברכה של רבוי הבנים ממילא זוכה בברכה של אריכות ימים ושנות חיים שיחיו עד שישאו כל הבנים, ואם ימותו האב והאם בעוד בניהם קטנים נמצאת למפרע אין זה הרבוי של הבנים בכלל ברכה, וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה החתן

ולכן ארז"ל אין אשה אלא לבנים, וכבר הקשינו למה תלו את הבנים באשה בלבד, אך הכונה הוא דמצינו בשרה אמנו ע"ה כתוב ותהי שרי עקרה אין לה ולד, וארז"ל אפילו בית הולד לא היה לה, גם ארז"ל שהיתה אילונית שלא היה לה דדים, ובחדושינו בס"ד על הגמרא הקשינו למה עשה ה' ככה לשרה אע"ה שתהיה אילונית שאין לה דדים, דאם משום שמתאוה לתפלת צדיקים כדי שיתפללו על עצמם ויענם, די לעשותה עקרה כמו רבקה ורחל שהיו עקרות בלבד והיו להם דדים ובית הולד ושאר אברי לידה, כי לא היו אילונית. ופרשתי בס"ד הדבר בטוב טעם כי שרה אע"ה צריך שתוליד את יצחק אע"ה שהוא היה בחי' גבורה העקרית השרשית ואין העולם יכולה לסבול הגבורה שלו בביאתו לעולם, ולכך צריך שתהיה לידתו וביאתו לעולם בדרך נס גמור, כדי שתהיה ביאתו משותפת במדת החסד, כי כל דבר נס נעשה ע"פ החסד, ואם תהיה שרה אע"ה עקרה בלבד ולא אילונית לא היה ההריון שלה נעשה בחסד גמור, יען כי מצינו לעקרה שיש לה טענה נצחת שתתעבר ע"פ הדין, וכאשר טענה חנה הע"ה כמו שארז"ל על פסוק וחנה היא המדברת על לבה, על עסקי לבה, דטענה טענה בדין שאמרה לפני הקב"ה רבש"ע כל מה שבראתה באשה לא בראתה דבר לבטלה, עינים לראות, פה לדבר, רגלים להלך, דדים אלו שנתת לי למה, לא כדי להניק בהם תן לי בן ואניק בהם. נמצא כל אשה צדקת שיש לה דדים אם תהיה עקרה יש לה טענה משורת הדין לבקש מהקב"ה שתתעבר, יען כיון שברא לה דדים שאין כמותם באיש, מוכרח כי מעת שבראה ברא אותה שתתעבר ותהיה צריכה לדדים להניק בהם הולד, ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ורק אם אין האשה צדקת