עוד יוסף חי תמב

נמצא הכונה והמחשבה טובה ביום ההוא עושה תועלת גדולה בקדושת הולד, והרי זה הוא זמן היסוד השלישי לקדושת הולד שהוא מדריגה שלישית ליסוד הראשון בענין קדושת הולד, וזה היסוד השלישי נרמז באות חית של אותיות בטח דאות הפשוט הוא ח' שמספרו שמונה רמז ליום המילה, ואותיות המילוי הם י"ב שהם מספר קדוש רומזים לקדושה הנוספת לולד ביום השמיני שהוא יום המילה

הרי נשתלש הולד בשלשה מדרגות קדושה, הא' היא מן הכונה והמחשבה וקדושה ופרישות של שני גופים שנזרע מהם שיהיה להם בעת ההזרעה, וזה הוא היסוד העיקרי שיהיה לאדם בקדושה, וזה הרמוז באות ב' של בטח אשר מילואה הוא אותיות י"ב שהם מספר קדוש. והב' מן הכונה והמחשבה וקדושה ופרישות שיהיה לאם במשך תשעה חודשי העיבור שהולד מונח בבטנה, וקדושה זו נרמזה באות ט' של בטח אשר מלואה הם אותיות י"ב שעולה מספרם קדוש. והג' מן הכונה והמחשבה וקדושה של יום השמיני שהוא יום המילה, וקדושה זו נרמזה באות ח' של בטח, ואחר שנשלם בשלשה מדרגות קדושה בשלשה זמנים הנז', אז נעשה יסוד הקדושה שבו חוט המשולש ולא ינתק. ובזה יובן בס"ד רמז הפסוק הולך תום ילך בטח, כי תמימות האדם תהיה בשלשה זמנים שרמוזים בסדר אותיות בטח שעי"כ ילך בתמימות וצדקות בעוה"ז

והנה אותיות הפשוט הם נקראים ראש לאותיות המילוי כמו ראש האדם לגבי גוף שלו. וכבר אמרנו דרק ג' אותיות בטח נעשו ראש לאותיות י"ב באלפא ביתא ואין דוגמתם באלפא ביתא בדבר זה אשר שלשתם הם ראש לאותיות י"ב שהם מספר קדוש. ובזה יובן בראשית חלק תיבה זו לשתים וקרי בה, בראש ית כלומר באותיות שהם ראש לאותיות י"ת שהם אותיות בט"ח הרומזים על שלשה זמנים שבהם יהיה יסודות לקדושה שמתקדש בהם האדם, ברא אלהים, ברא לשון בהירות הגוף ששניהם יהיו בהירים ומזהירים ע"י ג' מדרגות קדושה, שבאים לאדם בשלשה זמנים הרמוזים באותיות בטח שהם ראש לאותיות י"ב שעולים מספר קדוש

והארץ היתה תהו ובהו. פירוש הארץ הוא החומר של הגוף, האדם תוהא ובוהא בו, יען כי וחשך הוא היצה"ר על פני תהום, שהוא לפתח חטאת רובץ, ומחמת היצר האדם תוהא ובוהא. אך ורוח אלהים הוא כח היצה"ט מרחפת על פני המים היא התורה הנקראת מים שניתנה לארץ שהיא תבלין ליצה"ר. ויאמר אלהים יהי אור הוא היצה"ט בגוף של האדם וכן היה. ויהי אור, בקרבו של אדם. כדכתיב בקרבך קדוש כי לולי כן היה האדם אבד ביד היצה"ר. וירא אלהים את האור הוא יצה"ט כי טוב הוא וא"א לעמוד ביחד עם היצה"ר שהוא רע, לכן ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, שגזר להיות משכן כח היצה"ט בצד ימין של הלב, ומשכן כח היצה"ר בצד שמאל של הלב. כו בלב יש ב' חללים וככתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ולא יעמדו יחד בחלל אחד. ויקרא אלהים לאור הוא היצה"ט יום, ולחשך הוא יצה"ר קרא לילה, שהוא המביא יללה לעולם. אך הצדיק צריך להשתדל לתקן היצה"ר לעשותו יצר טוב וכמ"ש גבי אברהם אע"ה כי מצאת את לבבו נאמן לפניך, לבו לא נאמר אלא לבבו שעשה את יצה"ר יצר טוב. ולז"א כאן ויהי ערב הוא היצה"ר, ויהי בוקר הוא היצה"ט יום אחד, שיתוקן היצה"ר ויהיה בהשוואה אחת עם יצה"ט, וכן יהיה לעתיד דכתיב ולעבדו שכם אחד

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. פירש רש"י ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה. ויש לדקדק מאחר דהאור הוא טוב ומשובח והחשך הוא מגונה, היה לו לגרש החשך לתהומא רבה וישאר האור לבדו משמש בתבל, ומה הנאה בחשך שקבע לו זמן בהשוואה אחת כמו האור, שזה משמש י"ב שעות וזה משמש י"ב שעות. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בשעשועים שהגאון המחבר הפלאה ז"ל קרא מנין לביתו להתפלל, ויהי במספר העשרה הבאים אחד אשר הגאון לא חפץ לצרפו למנין, ויצו לקרא אחר. והאיש הזה התבונן בדבר זה ויגש ויאמר להגאון רבי הלא גם החלבנה שריחה רע היתה בין סמי הקטורת. ויאמר לו הגאון אמנם כן הוא, אולם ראה כי אחד עשר סממנים היו בה ע"כ. והנה בודאי תשובה נצחת השיב הגאון לאותו האיש שאין לו להתרעם עליו בטענה זו דחלבנה, דהא באמת גם הוא עשה כדברי המשנה דאמרה אחד עשר סממנים היו בה, ולכן גם הגאון בקש עוד אחד להשלים מספר אחד עשר. אמנם על עיקר הדין של הסממנים יש לטעון ולהעיר למה באמת בקש הכתוב אחד עשר, דממה נפשך אם החלבנה אע"פ שריחה רע כדאי היא להצטרף עם הסממנים יספיק מנין העשרה עמה, דכל מנין של עשרה הוא מנין שלם בכל מקום ואינו צריך תוספת, ואם אינה כדאי למה יביאוה עם הסממנים ויצרפוה עמהם. אך ישוב דבר זה הוא פשוט, דלעולם החלבנה אינה כדאי להצטרף ולאו בשביל צירוף אתיא, אלא מביאין אותה עם הסממנים כדי להיות שבח לסממנים על ידה ומכוחה, והיינו משום דבאמת כל הסממנים ריחם טוב, אבל ידוע דאין האור ניכר אלא מתוך החשך. ולכך עשרה הבאים להתפלל ודאי תעלה תפלתם למעלה מאחר שהם מנין עשרה וכולם צדיקים. אמנם עכ"ז אם יהיה עמהם עוד אחד שהוא רשע יתר על מנינם אע"פ שהם אין צריכים לו בשביל צירוף כיון דהם עשרה, עכ"ז תתעלה תפלה שלהם עילוי גדול מחמת שמתערבת שמה תפלה של אותו רשע, נמצא אלו לא אצטריכו לתפלה של אותו רשע כדי להשלים הצירוף, אלא יהיה להם תועלת בתפלת אותו רשע, שבזה יגיע שבח לתפלות שלהם מחמת חשך של אותו רשע. וכן היה בי"א סממני הקטורת שיש עשרה שיש להם ריח טוב, ורק אם תתערב עמהם החלבנה שריחה רע יתעלה אכות ריח טוב של שאר הסממנים, שנראה כל כך ריחה הטוב חזק מאד, שאע"פ שיש כאן חלבנה שריחה רע הוא בטל לגבי ריחם הטוב, שאין נגרע מחמתו שום גרעון לריחם הטוב

וכן הענין כאן ראה השי"ת את האור כי טוב הוא, ואם היה מגרש החשך לגמרי לתהומא רבא עד שיושבי תבל אין רואין חשך כלל כי אם אור, אז היה אצלם ראיית האור טבעי ואינם מרגישים בשבחו ויקרו, משא"כ עתה שיש חשך שנמשך שמושו כמו שעות האור, דמוכרח שיהיה האדם קם בחשך הרבה ויהיה יושב ומצפה לאור, הלה בזה נעשה שבח גדול ויתרון גדול לאור, ויתענג בו האדם עשר ידות יותר מאם היה האור משמש לבדו בעולם ואין בעולם חשך כלל. וכך הוא הדמיון דמעשה הצדיקים ומעשה הרשעים שנדמו לאור ולחשך דדרשו רז"ל ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, לומר שיש שבח ומעלה גדולה למעשיהם של צדיקים מכח מעשיהם של רשעים, שאם לא היה בעולם אלא רק מעשה צדיקים לא היה ניכר שבחן אחד מעשרה ממה שניכר עתה, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, ועל כן במעשה הרשעים ניכר שבח ומעלה של מעשה הצדיקים

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. איתא במדרש ויברך אלהים את יום השביעי הה"ד ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, ולא יוסיף עצב עמה זו האבל.