עוד יוסף חי תמא

היתה שיוליד מן הזרעתו בן שיש לו כח גדול שיביא על כתיפיו משאות חיטים מן השדה לבית, ובזאת העצה נתיעץ אבי באותה שעה ועשה אותי, ועכשיו אני זקן מה אעשה

א"ר יהודה אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב, מנ"ל מבת שבע אם שלמה דקרא אסהיד עלה שהיא אם שלמה ממש, משום שנתייסד בצדקות וישרות ובחכמה ממנה, כלומר מעניינה ומהרהורה ומהשתדלותה, שנאמר מה ברי ומה בר בטני וכו'

א"ר יוסי בן פזי זמנא חדא הוינא אזיל באורחא וערערנא בההוא טורא דכפר קדרו והוו גברי בדיחי בחלקהון ובתית תמן ליליא חד דשבתא, וחמית לאושפזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו קאים האי מהך גיסא וצלי, וקימת איהי מהיאך גיסא וצלת, אמרית להון מאי צלותכון בשעתא דא, אמרו לי עידנא דידן לזווגא משבת לשבת ומצלינא צלותנא קמי קב"ה דיהא לנא בר דיפלח פולחניה, בר דחיל חטאה. בר דיעבד פקדוהי ולא יסטי מאורייתא לימינא ולשמלא. אמרינא להו יהא רעוא דיהא לכון בעותיכון דהא לש"ש קא עבדתון. א"ר יוסי אחזי אנפי שכינתא. דלבתר יומין ערעית תמן וחזית ההוא ברא דאתיליד להו והוה בר שבע שנין חמי לי בביתא ולא בעא למללא עמי. אמר ליה אבוה זיל לקמיה דגברא רבא הוא. אמר מסתפינא לאשתעויי בהדיה ולאתקרבא עמיה דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא או לאו, דהכי אוליף לי מורי יומא דין דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא אסור לאשתעויי בהדי ולאתקרבא עמיה. א"ל ח"ו דגברא רבא וחכימא דדרא הוא. קריב גבאי ולא ספיק למללא עמי, אמר לי אנא חמי בך דנשמתא חדתא אית בך מיומין זעירין ולא אזדרקת בך בשעתא דנפקת לעלמא. תווהת אמרית ליה כך הוא, דרווק הוינא כד לעית באורייתא ואתייהבת בי נשמתא וכו' וכו', אמרית ליה מה שמך אמר לי אהבה שמי. אמרית ליה מר אהבה וקרית עליה אהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי רב אדא בריה וסחינא ליה האי עכ"ל ע"ש. המובן מכל האמור הוא דכפי הכונה והמחשבה והרצון של אב ואם בשעת הזווג שמזריעים הזרע כן יצא הולד. על כן אם כונת האב והאם דבוקה בחומר שמתאוים לתועלת גשמית כמו אביו של אותו ערבאי שנתכוון בעת הזרעתו שיוליד בן בעל כח גדול שישא משאות כבדות על כתפו להביא לו עיבור מן השדה לביתו, נולד לו בן כפי תאותו ורצונו, וכאשר התאוה רבי זירא שישתמש באותו הכח בשמושה של תורה, א"ל אותו ערבאי זה לא אפשר דאביו ואמו לא עשו אותו בכונה זאת. אבל רבי אהבה שאביו ואמו בעת זווגם והזרעתם כוונו להיות להם בן צדיק וחכם וכשר, וחרדו אותה שעה להתפלל על זאת בפירוש, כן היה להם שזכו לבן צדיק וקדוש

ולכן נשים צדקניות חרדים מאד בליל טבילתם כשטובלין לשם הריון לקדש עצמם ביותר ולהתרחק מכל דבר טמא ומאוס, וכאשר מצינו באמו של רבי ישמעאל בן אלישע כה"ג שחרדה חרדה גדולה מאד בליל טבילתה ועי"כ זכתה להתעבר בצדיק גדול ותנא קדישא, הוא התנא רבי ישמעאל. וכמ"ש בספר אהל ישרים בשם מדרש רז"ל, וז"ל. הביאו רז"ל מעשה על אמו של רבי ישמעאל כה"ג שפעם אחת קודם שנתעברה ברבי ישמעאל הלכה לטבול טבילה של מצוה וטבלה ויצאה ופגעה בחמור, וחזרה עוד וטבלה עד שפגעה עוד בערל עע"ז וחזרה וטבלה, עד שבעה פעמים שאירע לה כזה, (בכלב וחתול וחזיר וכיוצא) באותה שעה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, עד מתי עניה זו הולכת ומצטערת (כי הם הבינו אשר פלוני הוא ס"מ הופך עצמו לבריות טמאות אלו לפניה כדי לנערה מחמת קנאה). אותה שעה רמז הקב"ה למלאך גבריאל שירד וילך לפניה, וכן עשה (ועי"כ פלוני ברח ולא קרב אצלה). ובאותה לילה נתעברה ברבי ישמעאל ע"כ ע"ש. והיינו כי ראה הקב"ה טוהר לבבה דכונתה להדבק בקדושה כדי שתוליד בן טהור, ולכך הטריחה את עצמה טורח גדול על זאת, לכן נתן לה בן צדיק וקדוש כפי תאות נפשה, וכל הטורח הזה שהטריחה עצמה אותה הלילה, דאחר שיצאה לחוץ חזרה וטבלה עד שבעה פעמים, ומי יודע כמה קור גדול היה באותם הימים, כל זה הוא מפני שהיתה יודעת שיסוד הראשון של בנין האדם בקדושה וכשרות הוא בליל הזווג, לכן מלבד קדושת מחשבתה וכונתה שהיתה זכה וברה לשם שמים, עוד היתה נזהרת להתרחק מראייתה ג"כ מדברים טמאים, כדי שלא תפגם כונתה מצד ראייתה בדבר טמא וככה יעשו כל נשים צדקניות להשתדל בקדושת וטהרת כונתם בליל הזווג וכ"ש בעת הזווג ממש שהם מזרעים זרע קודש

נמצא היסוד הגדול של קדושת הילד הוא בזמן ההזרעה בעת הזווג, כשנזרע משני גופים של אביו ואמו שהיתה כונת שניהם בקדושה ובטהרה, דאז ימשך על הבן ההוא הבא ונברא מזרע שניהם קדושה וטהרה, וזה היסוד הגדול הראשון של הקדושה נרמז באות בי"ת במילואה, אשר הפשוט שלה הוא ב' שמספרה שנים רמז לשני גופים של אב ואם שתהיה קדושת הכונה שלימה משניהם, ולא סגי בחד מנייהו דוקא ואותיות המילוי של ב' שהם אותיות י"ת שעולה מספרם קדוש, רמז על יסוד קדושת הולד הנולד מזרע שניהם שיהיה לו כח קדושה דבוק בו, ועי"כ יהיה צדיק וטוב כל ימיו

והיסוד הב' של קדושת הבן הוא בזמן העיבור שלו, שהוא משך תשעה חדשים שיושב בבטן אמו, אז ג"כ אם האם תתנהג בקדושה ופרישות יהיה תועלת גדולה לבן שבבטנה, ולהפך יהיה לו להפך. לכן נזהרים הנשים לבלתי יאכלו בעבורן דבר קשה שהם מוח לב כבד כי יזיק לולד, וכן אם תשתה בעבור שלה דבר טמא או דבר איסור לרפואה יזיק מאד לעובר שיצא רע מעללים. ואם תתנהג בקדושה ופרישות, תועיל קדושתה לקדש הולד, ולכן בא המלאך והזהיר לאשת מנוח על אודות בנה, להזהירה על ימי עיבורה באכילה ושתיה, כי מאחר שהעובר עודנו בכח מגיעין לו ענייני האם הן לטובה הן להפך. ועל כן ארז"ל על ריב"ח אשרי יולדתו, כלומר אמו גרמה לו השגת החכמה והצדקות, כי בכל ימי עיבורה בו היתה מסבבת בבתי מדרשות אצל החכמים ואומרת, רבותי בבקשה מכם התפללו על עובר זה שבבטני שיהיה חכם וצדיק, כי גם בזמן העיבור תועיל כונת האם ומחשבתה ורצונה לקדש את הולד. וזה היסוד של הקדושה שיהיה לו בזמן העיבור הוא מדרגה שניה ליסוד הגדול שיהיה בעת ההזרעה. והנה היסוד השני' נרמז באות טי"ת של אותיות בטח, דאות הפשוט הוא ט' שמספרו תשעה, רמז לתשעה חדשים של העיבור, והמילוי הוא אותיות י"ת שעולים מספר קדוש, רמז לקדושה שתמשך לולד בתשעה ירחים של העיבור שהוא עודנו בבטן אמו

והיסוד השלישי של קדושת הולד הוא ביום השמיני ללידתו שאז נכנס בבריתו של אברהם אע"ה, ונחתם בחותם ברית קודש של הקב"ה, וכמ"ש ועל בריתך שחתמת בבשרינו. הנה ג"כ צריכין האב והאם לעשות מצות המילה לש"ש לקדש בה את הולד בעבור שיהיה עובד ה', צדיק ומלא חכמה. וכל שמחתם במילתו תהיה לש"ש בעבור קדושת הולד ועי"כ ממשיכין על הולד קדושה ביום המילה, ולכן נוהגין ישראל קדושים בליל השמיני אשר למחר תהיה המילה ללמוד בזוה"ק עד אור הבוקר סמוך להחדר שהולד בתוכו. וכן נמי מפורש בספרי המקובלים ז"ל, שאם המוהל צדיק ויר"ש ועושה המילה כראוי לש"ש ממשיך קדושה על הולד ביום ההוא,