עוד יוסף חי תכד

דבר לא יהיה מגע לדרך החקירה בו לבטלו שיהיה כאלם לא יפתח פיו כנגד הקבלה והאמונה, אך הפלסוף אמר ברא וברתא כחדא ירתון שאין יתרון להקבלה על החקירה ואם יהיו דבריהם סותרין זא"ז יעשה השומע כרצונו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וסוף דבר חזר הפלסוף והודה לרבן גמליאל במקום ברא ברתא לא תירות כי לבסוף כן יקום וכן יהיה והכל יהיו מודים בכך

ולז"א דוד הע"ה בתהלים רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר, פסוק זה אמרו כנגד דרך הקבלה והאמונה, ובא הכתוב אחריו ואמר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם, פסוק זה נאמר על דרך ההשכלה והחקירה שהוא בא לייפות כדאמרן

ובזה מובן בס"ד הפסוק שפתחנו בו וארשתיך לי באמונה שדרך האמונה הוא העיקר שעליו בנויים עבודת הבורא יתברך וקיום מצותיו, אך עכ"ז אין אני אוסר לך דרך החקירה וההשכלה אלא אתן לך רשות לעיין בדרך זה והוא וידעת את ה' זהו דרך ההשכלה ורק תהיה האמונה עיקר אשר ארשתיך בה, ודרך השני טפל שיבא רק לייפות את הנראה ועולה מן הקבלה והאמונה

ועוד נ"ל בס"ד שיש יתרון אחר בדרך הקבלה והאמונה על דרך החקירה וההשכלה והוא כי דרך האמונה כל ישראל שוים בו ולא יש יתרון לאדם על חבירו, כי המסור בקבלה והאמור באמונה מסור לכל ישראל ביחד וכמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אבל מה שעולה ונראה מדרך החקירה וההשכלה אין הכל שוים בה. וכדי לפרש דבר זה היטב אקדים להביא כאן משל אחד שסדרתי בדרשותי על ההפטרות בס"ד שבו נכללו כמה דברי מוסר לאדם דרך אגב, ואתה הקירא עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברים של המוסר היוצאים ונובעים מן המשל הזה

והוא, אב ובנו היה דרכם שיתפללו כל אחד בבית הכנסת אחת ואין הבן מתפלל בבית שאביו מתפלל בה. והנה יום אחד עמד האב בבוקר ויאמר לבנו תלך עמי היום הזה לבית הכנסת שדרכי להתפלל בה ותשב אצלי, ויקם הבן וילך עם אביו בבוקר השכם ויסגר הדלת אחריהם וילכו שניהם יחדיו. ויהי הם הולכים ברחוב אחד ויאנח האב אנחה גדולה, א"ל הבן אבי למה נאנחת, א"ל בני ראה זה האיש הבא לנגדינו זה היה גבור עצום ששבר יום אחד דלת ברזל ברגלו אחת, והיה נושא חבילה משקל י"ב סאין בידו אחת, ותראה עתה איך נושא המשענת בידו שהוסיף לו רגל שלישית ועכ"ז רגליו מתנועעים אנה ואנה שאין בהם כח ללכת ביושר. ואם היה זקנו לבנה חצי נחמה כי היינו אומרים זו שליטת הטבע כשיזקין האדם סר רוחו, אך עודנו שערותיו שחורים שלא הגיע לשיבה וסר כוחו מעליו שירד למדרגה אחרונה של חלישות. ראה עוה"ז אין בו אמונה ולא בטחון שיבטח האדם בו, ויצטער הבן ונאנח אנחה גדולה

אח"כ נכנסו לרחוב השני וכאשר הגיעו לראש הרחוב ראו אדם אחד מהלך ונתקל בחמור שהיה עומד בתוך הרחוב ולא ראה אותו ונפל זה האדם על פניו. ויאנח האב אנחה גדולה, א"ל הבן אבי למה נאנחת, א"ל בני תראה זה האדם היה לו אור עינים חזק מאד עד שהיה יכול להעביר מרגליות קטנות הרבה באור הלבנה ולא היה נצרך לאור הנר, ועתה ראה כהו עיניו כ"כ שכבר האיר הבוקר ונתקל בחמור גדול שלא ראהו עומד בתוך הרחוב ונתקל ונפל לארץ. ראה בני עוה"ז אין בו אמונה ולא משען ומשענה לבטוח בו, ויאנח גם הבן אנחה גדולה, וידאג בלבו ויאמר מה היום הזה מיומים אשר הבאני אבי לאנחות אלה, מי יתן ונגיע במהרה לבית הכנסת ולא נראה מן המראות הקשות האלה

אח"ז נכנסו לבית הכנסת וישב האב בהיכל האמצעי המשובח וישב בראש של צד האחד כי זה מקומו בכל יום וישב בנו אצלו בצדו, וישמח הבן בלבו ויאמר טוב להודות לה' אשר הגענו למקום הקדוש הזה ונצולתי מן האנחות. הנה עודנו מדבר הדברים האלה בלבבו וישמע אנחה גדולה ומרה יוצאה מאת אביו, וירתע הבן ויאמר לאביו אבי למה נאנחת, א"ל בני ראה זה האיש העני שאוחז קופה קטנה בידו ומחזר על כל האנשים היושבים בבית הכנסת כדי לקבל מהם פרוטות לשום לו תוך קופתו, הנה זה היה עשיר גדול בתחלת ימיו והיה לו קרקעות שיבא לו מהם שכר מאה זהובים בחודש והיה לו שדות וכרמים וצאן ובקר וגמלים הרבה והיה לו בית מסחר, וסוף דבר אבד עושרו ונשאר עני ויצא מעירו מפני הבושה ויבא לעיר זו להיות מחזר על הפתחים לפרנס עצמו, ועתה הוא מחזר על כמה בני אדם אשר בבית הכנסת ואין איש מניח לו פרוטה אחת תוך קופתו, ומה שאתה שומע קול קשקוש של פרוטות אשר מקשקש בקופתו התחשוב זה נתנו לו אחרים לא כן אלא נותן בקופה פרוטות לקשקש בה להשמיע קול לבני אדם היושבים בבית הכנסת אולי ישימו לו פרוטות תוך קופתו ואינו מוצא כלום

ראה כמה הזמן של עוה"ז בוגד באדם ואין בו בטחון ולא אמונה שהוא מביא את יושביו למדרגה התחתונה, ויצטער הבן הרבה וזלגו עיניו דמעות ויאמר בלבו חשבתי שבאנו לכאן ושקטנו, והנה עתה ראינו אנחה גדולה מכל אותם האנחות, כי אנחה שהיא בעבור הממון היא קשה מכל אנחות שבעולם שאין יסורין קשים בעולם כיסורין של עניות. כי כן אמר איוב להקב"ה כל יסורין שבעולם הביא עליו ולא יסורין של עניות דאינו יכול לסבול דבר זה שיעמוד אצל חנווני שהכל עומדים וקונים ממנו והוא אין לו פרוטה אחת לקנות בה כלום ועל כן אנחה זו קשה מכולם, ומי יודע מה אנחנו מעותדים לראות והשי"ת יצילנו ברחמיו הרבים, כל זה היה הבן מחשב בלבו ומוריד דמעות

אח"כ התחילו הציבור להתפצל ולקח האב סידור התפלה בידו ויתחיל לקרות פרשת העקידה, וגם הבן לקח הסידור בידו אך פתח בתפלת ערבית ויקרא בקול רם אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה, וישמע אביו קולו ויאמר לו מה אתה קורא הנה עתה זמן שחרית הוא ואינו זמן תפלת ערבית, א"ל הבן הלא אתה כבר עשית את השחרית לערבית שהחשכת את עוה"ז בעיני ואני רואה את העולם לילה ולא יום, ולכך אני קורא אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה שהפכת את השחרית לערבית בחכמה אשר לקחתני עמך היום והרגזתני בדבריך

אמר לו אביו בני הן אמת כי דברי אשר היו עתה עמך עשו את עוה"ז חושך ולילה. אך דע בני כי עוה"ז יש בה מדת לילה, ויש בה מדת יום, כי אחר הלילה יאיר היום. ולכן יזדמן ג"כ שיראה האדם את עוה"ז יום דאע"פ שהיא אצלו לילה יזרח לו האור אחר החושך ויראה טובה וברכה ועושר והצלחה ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. ואם עד עתה ראית ממני אנחות המתן ותראה ממני שמחות

על כן בני תתחיל גם אתה עמנו ללמוד מן פרשת העקדה, כי זה הקרן שיש לנו ירושה מאבותינו למצוא בזכות זה טובה וברכה ושלום. ובאור מצוה זו