עוד יוסף חי תכג

נמצא לפ"ז הדרך הישרה והנכונה לאדם בשתי דרכים הנז' לאחוז בזה וגם מזה אל ינח ידיו ולא תהיה אחיזתו בשתיהן בשוה, אלא יהיה אצלו דרך האמונה והקבלה עיקר, ודרך החקירה וההשכלה טפל דהיינו כל הבנין של עבודת ה' ומעשה המצות יהיה בנוי על כותלים של האמונה והקבלה שהם בנין חזק וקיים הבנוי באבנים גדולים וחזקים שמתקיימים לעולם ולעולמי עולמים

אך מה שיעלה ביד האדם מדרך החקירה וההשכלה ידמה לטיחת הסיד ונפטית שטוחין בהם הכותלים ועושין בהם ציור וכיור לייפות בהם הכותלים שכל זה עושין ליופי בעלמא ואין התקרא והעליה עומדת על טיחת הסיד והציור וכיור אלא עומדת על הכותלים שהם עשויים באבנים גדולים וחזקים. ואם נפל הסיד והציור וכיור אינו מזיק לתקרא והעליה אשר על גביהן ולא יזיק ופוגם כלום מזה

וכן הענין כאן אם האדם שומר המצות ועובד את ה' בדרך הקבלה והאמונה יהיה הקיום תמידי וחזק וקיים לעולם, ואם יהיה נראה לו מתוך החקירה וההשכלה דבר הסותר ופורץ דבר הבנוי ע"פ הקבלה והאמונה במצות ועבודת השי"ת הנה אותו דבר הנראה מדרך החקירה וההשכלה יהיה בטל, ודבר הנראה מתוך הקבלה והאמונה יהיה קיים ואמיץ ולא ימוט, וכאשר תמצא במצות המילה שיש לה טעם נסתר להיות בשמיני דוקא ולא קודם, והקבלה והאמונה תגיד על מצוה זו שלא תשתנה בכל אופן שתהיה. והנה מצא רשב"י ע"ה טעם פשטי האמור ע"פ החקירה וההשכלה שראוי להיות מצוה זו בשמיני וזה הטעם מקובל אצלינו אם לא ילדה בזוב ותוכל לטבול בליל שמיני, ברם אין הטעם הזה הכרחי וחלוט למצוה שאם יהיה הכרחי וחלוט ישתנה הדין שאם ילדה בזוב ולא תהיה יכולה לטבול אלא עד ליל ט"ו או ליל ך' שנעכב המילה עד שתהיה יכולה לטבול דאז יהיו אביו ואמו שמחין. אך באמת זה הטעם כדי שיהיו אביו ואמו שמחין אינו הכרחי וחלוט ואינו עיקר, שאז יבא חיוב המילה מן הקבלה והאמונה וידחה הטעם הנראה מן ההשכלה והחקירה ומלין את הילד בשמיני אע"פ שאין האם יכולה לטבול ואין אביו ואמו שמחין. ולפ"ז נמצא טעם זה של שמחת אביו ואמו אינו עיקר במצוה זו דהא בטל הוא אם אין האם יכולה לטבול ורק כשהיא יכולה לטבול בליל שמיני נותן הטעם הזה של השמחה יופי לקיום המצוה הזאת שעושין אותה בשמיני

ובזה יובן בס"ד מאמר רז"ל בגמרא דסוטה דף י"ג כמין חומר, כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זע"ז והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו אמרו אחד של מת ואחד של שכינה. וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה. אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה ע"כ. ואע"ג דאין המאמר יוצא מידי פשוטו וזה הכלל ידוע שהפשט לא יופשט. הנה רז"ל רומזים בדבריהם על כמה עניינים שהם חוץ מן הפשט. והכונה כאן הוא שרמזו במאמר זה לפי דרכם על ענין שני דרכים הנז' שהיו ישראל אוחזים בשתיהם אחר קבלת התורה במדבר והם, האחד הוא דרך הקבלה והאמונה שהיו אוחזים ישראל בכל מצות התורה שקבלו ממרע"ה בלי תוספת ובלי גרעון הן במצות הן בעבודתו יתברך, היו רשאין להתבונן במצות וענין העבודה בדרך החקירה וההשכלה למצוא להם טעם על פי זה הדרך כדרך שמצא רשב"י ע"ה טעם למילה שנתנה בשמיני שהוא כדי שתוכל האם לטבול ויהיו אביו ואמו ג"כ שמחים בליל המצוה הזאת

ולזה קורא המאמר הנז' לדרך הקבלה והאמונה בשם ארון של שכינה כי הקבלה יוצאת מפי שכינה וכן האמונה היא מקורה בשכינה, אבל לדרך החקירה וההשכלה קורא אותו בשם ארון של יוסף, שהוא בא לעשות תוספת יופי לדבר העולה ויוצא ע"פ הקבלה והאמונה, וגם קורא לדרך זה בשם ארון של מת כי הביטול נקרא בשם מיתה כמ"ש בזוה"ק ע"פ של וימת האמורים בפרשת ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, וכן בדברים העולים ונולדים בדרך ההשכלה והחקירה שייך בהם ביטול שיהיו בטלים אם הפך דבר העולה מן הקבלה והאמונה, ולכך לדרך זה קורא אותו המאמר הנז' בשם ארון של מת

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר לא נאסר להם לתור ולעיין בדרך החקירה וההשכלה הרמוז בארון של מת, ואע"פ שהם עמדו על הר סיני ומקבלים הדברים תמיד מפיו של מרע"ה אשר היתה שכינה מדברת מתוך גרונו עכ"ז לא נאסר להם לעיין ולתור בדרך הרמוז בארונו של מת, אלא היו אחד של מת זה דרך ההשכלה ואחד של שכינה זה של הקבלה והאמונה מהלכין זע"ז שהיו משתמשין בשניהם, והיו עוברין ושבין אומרים וכי דרכו של מת להלך עם שכינה, כלומר כיון שהם אוחזין דרך הקבלה והאמונה איך יהיו רשאין לאחוז בדרך החקירה וההשכלה. ואמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה, פירוש אין עושין דרך זה עיקר שבו יהיה נסתר איזה דבר העולה ונראה מדרך הקבלה והאמונה, אלא הם למידין בדרך זה ע"מ לקיים כל מה שכתוב בזה הדרך של הקבלה והאמונה דאם עולה בידם מדרך החקירה דבר שסותר דבר העולה מן הקבלה הרי דבר של החקירה בטל ודבר הקבלה קיים, ועל כן הם היו רשאין לאחוז בזה ובזה אפילו בזמן מרע"ה שהיו במדבר

ועוד אפרש בענין זה של שני דרכים הנז' מאמר רז"ל בגמרא דשבת פרק ט"ז אימא שלום דביתהו דר"א, אחתיה דר"ג הואי, הוה ההוא פלסופא בשביבתייהו דהוה שקיל שמא דלא הוה מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה עיילה ליה שרגא דדהבא (הראית לו השרגא וא"ל שאם יזכה אותה בדין תתן לו השרגא הזו למתנה) אזלא לקמיה אמרה ליה בעינא דנפלגי לי בנכסי דבי נשא (פירוש תבעה מן ר"ג שיתן לה חלק בנכסי אביה) ואמר אותו פלסוף לר"ג פלוג לה, א"ל ר"ג כתיב לן במקום ברא ברתא לא תרות ואני הזכר ירשתי הכל. א"ל מיומא דגליתון מארעכון אנטלת אורייתא דמשה ואתיהיבת אורייתא אחריתא וכתוב בה ברא וברתא כחדא, וקמו מלפניו בשתיקה ולמחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא (שהוא יקר ושוה יותר) אמר להו שפיל לסיפיה דספרא וכתוב ביה אנא לא למפק מאורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה לאותו פלסוף נהור נהורך כשרגא, אמר לה רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא ע"כ

והנה בודאי דרז"ל כתבו מעשה זו בתלמוד כדי לרמוז בה עניינים ולמשול בה משלים בדברים אחרים וכבר בסה"ק בן איש חי בפרשת כי תשא הבאתי בס"ד מאמר זה ועשיתיו משל לענין השבת ע"ש, וכאן אפרש אותו על ענין שני דרכים שאנחנו מדברים בו כאן. ובקצורן של דברים נדבר והוא כי דרך הקבלה והאמונה נקרא ברא כי הזכר כוחו בריא וחזק, כן הדרך הזה כוחו בריא וחזק שכל העולה ויוצא ע"פ הדרך הזה לא ימוט ולא יתבטל ממנו כחוט השערה, אבל דרך ההשכלה והחקירה קורא אותו בשם ברתא, כי הנקבה כוחה חלש וכמ"ש תש כוחו כנקבה, כן דרך זה כוחו חלש ותש מאד שאם יעלה ממנו דבר שהוא הפך העולה מדרך הקבלה יתבטל הדבר הזה כדאמרן

והנה ר"ג דבר באמת וצדק באומרו במקום ברא ברתא, כלומר במקום שמחייב דרך הקבלה איזה