נושא האפוד תשכב

השואל אם כופין אותו ליתן גט והרב מצדד אצדודי וכתב וז"ל איברא דכיון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה ניאצות גדולות וניאוף ושחוק וק"ר ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמ"ש הרמב"ן סי' ק"ג וכו' א"כ גם אנו נאמר בצער זה שראה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפי' נאמר דאין כופין אותו לגרש וכו' איפשר שאם לא רצה לגרש כופין אותו ליתן כתובה וכו' ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש וכו' כ"כ האי יכולה לתבוע נדונייתה וכו' וה' מוהריק"א בטור אה"ע הביא תשובות שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין לגרש והאריך בזה וכו' מבואר דלא ברירא ליה לחלוק ולא לעשות מעשה. ויותר נראה משטחייות דבריו שהיה דעתו כס' האגודה אך כיון שעיקר שאלתו היה על הנדונייא לא רצה להטפל על זה. והג' חכם צבי סי' קל"ג הביא דברי האגודה שכתב דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה וכתב דאף שאין דעתו נוחה מטעם זה שיהא נדון ע"ש סופו כבן סו"מ מ"מ אף לפי דברי האגודה אין הדברים אמורים אלא במוחזק לכך ואפי' לס' האגודה לע"ד צריך ג"ך התראה דלא יהא זה חמור מעוב' ע"ד וכו' ולא עוד אלא דאף אם רצונה ללכת בלי כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה וכו' עי"ד. הרי דאע"ג דיצא לחלק כדברי האגודה עכ"ז העלה דאחר התראה כופין אותו לגרש וללכת בלי כתובה. וה"ן שכבר התרו בו כמה פעמים ולא חזר ואינה תובעת כתובתה לדעתו כופין אותו לגרש. נמצינו למדין דסברת האגודה הגם דלא קבלוה לגמרי הפוסקים האחרונים מ"מ לא מצינו שחלקו עליו בפירוש רק הרב"י ושאר הפוס' לא חלקו רק שלא סמכו עצמם לעשו' מעשה

אמר מעתה הכא דנמצאו בהאיש הלזה תרי ריעותי הנ"ל דהיינו שמכה את אשתו וזולל וסובא והולך אחרי הזונות אלו הן הנצרפין לכוף אותו כאשר איכא הכא ס"ס ס' אי הלכה כהסוברים דמכה אשתו כופין אותו להוציא ואת"ל דאין כופין אותו לגרש רק דחייב לגרשה שמא הלכה כהרמב"ם והאגודה דסברי דברועה זונות כופין אותו לגרש והנה נהפך וכמובן

(ך) מצורף לזה סברת אותו פוסק שהביא ה' משא"מ באה"ע ח"א סי' ט"ז באיש שותה שכור ומתפתה ביינו וכו' ומביאין אותו לביתו ואשתו יושבת תחת תומ"ר במחבואה ממנו פן תוקש בו ויסבב מיתתה וכתב הרב דכופין אותו לגרש. והגם שה' משא"מ חלק עליו וגם הנדון ההוא בעת שכרותו היה מתפלש בטיט חוצות ומקרע כסותו מ"מ אין לחלק בזה דהאיכא ריעותי אחריני בעת שכרותו ואיכא בזיון משפחה וחזי לאיצטרופי. ועל דא ודאי בוכה ומבכה וסנייא ליה כנצר נתעב ומאיס עלה וכמו שאמרה בפי' לפני ב"ד. ואע"ג דקי"ל להלכה באומרת מאיס עלי דאין כופין אותו להוציא וכמ"ש מרן בסי' ע"ז ס"ב מ"מ: לא נכחד דרוב הפוס' ס"ל דבטוען מאיס עלי כופין אותו להוציא וכמו שאסף וקבץ הג' מו"ה מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף ח"א סי' י"ג והבאתיו בסה"ק אבני האפד סי' ע"ז או' ג'. ועל כל אילין דהוו' שהוא חיסר ממנה שכ"ו. ומאיים אותה באקדח ורועה זונות. ומכה ומחרף אותה דבכל אחת מהן יש סברות הפוס' דכופין להוציא כ"ש בהצמדם יחד דפשיטא ודאי דהדין נותן לכופו

ואסופא דמילתא אני אביא מה שהעתיק ה' מטה לחם שם בסי' ל"א משם ה' אות היא לעולם ח"ב דמ"ט ע"ד באיש כעסן ובעל קטטות ומריבות ומתקוטט עם אשתו עד שהכה אותה ודחפה והזרוע שלה נעתק. ממקומה וכו' וע"ז נו"ן בהלכה הרב אם יש מן הדין לכופו על הגט בשוטים והביא תשו' הרשב"ץ ח"ב סי' א' דמתבאר מדבריו דאפי' אם אינו מרעיבה מענין מזונות מ"מ על היות שמצערה הרבה וי"ל לחיים ניתנה ולא לצער ובכל כי הא דהצער הוא תדיר משמע מדבריו דפשיט ליה דלכ"ע כופין על הגט וכו' ובנד"ז דהגיע הצער עד הכאה וגדול עונו מהכות את אשתו וכו' והסכים לכופו לגרש ע"פ תשו' הרשב"ץ והחוט המשולש ובכי הא דאיכא אמתלא לטענת האשה במאי דמאסה בו ומדות אלו מר ממות דטוב פת חרבה ושלוה בה ובכי הא אף החול' על הרמב"ם בטענת מאיס עלי שלא לכופו הכא יודו ע"ש דבריו כי נעמו. וה' מטה לחם שם דע"ו ע"ב הביא עוד משם ס' עיני כל חי בדל"ז ע"ב וע"ג מהספר שנשאל מ"ה מוהר"י בן נחמיאש ז"ל באיש רע ובליעל ושכור ורועה זונות וכו' על הכל שאינו יכול לזון אשתו שמה שמרויח אינו מספיק לו לבדו להשתכר ולהשתגע אם יש היתר בדבר לכופו לפני גויים עד שיאמר רוצה אני וכו' והסכים ה' מוהרח"ף לדינא דיכולים בזה לכופו בין בדיני ישראל ובין בדיני עכו"ם עד אשר יפטר את אשתו ויאמר רוצה אני וכו' עי"ד. ולדאבון נפש אין הספרים אתי לראות בשרשן ומ"מ גברי רברבי נפקי הכא וסמוך לבי לא ירא

(כ"א) ואל יקחך לבך ההיא דכתב מוהריב"ל בח"ב סי' ג' וק"ב דלעשות כפייה בגט אף במקום דימצא רוב הפוס' דשרו לכופו מ"מ לדינא חיישי' למיעוט' דפוס' החולקי' וס"ל שלא לכופו מפני חומר שבו שלא: יהיה גט מעושה י"ש וחשו לה הפוס' ראשונים ואחרו' דע"כ ל"ק מוהריב"ל הכי כי אם בפלוג' חדא אבל כל דאיכא תרי פלוגתי ובכל חדא איכא רובא דסוברים לכוף באופן דאיכא הכא ס"ס וכ"ש הכא דאיכא תרי ותלת דאותם האוסרים הוו כמו מיעוט שאינו מצוי גם