נושא האפוד תשכ

נראה שאינה זוכה בטענה זו ע"פ מ"ש הרא"ש בתשו' כמ"ג סי' ג' והביאה הטור באה"ע ופסקה הש"ע בסי' קנ"ד באיש המשתטה יום יום ואומרת אשתו כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו דאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים ע"כ גם ה' מ"ץ ח"א סי' ט"ן הו"ד בכנה"ג הגהב"י ס"ק מ"ט כתב דאפי' רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפי' לומר לו שחייב להוציא וכו' (ואמ"א ס' מ"ץ ח"א לראות שרשן של דברים) וה"ה ה"ן. אבל נר' דשנין דא מן דא דבנ"ד אנן קחזינן דהוציא מחשבתו לפועל מה שהיה אומר שהטוב שיהרגו שניהם וכבר בקש להרג את עצמו אלא שלא עלה. בידו וכמו שהעיד הרופא שמצאו כאיש נדהם ואחר שתי שעות שנתיישב מעט ושאל לו על מה עשה ככה והוא השיב דלמה לו חיים ותהלות לאל שלא היה שם האשה. ואסון זה גרם לו כי דעתו בל עמו וכיוצא בזה כתבו ה' מטה לחם בסו"סי ח'. וה' כוכב מיעקב אה"ע סי' ט"ו בנדון כזה דשאני נדון ה' מ"ץ דעבד אניש דגזים ולא עביד משא"כ הכא דזרק סזכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה וכבר הגיע אליה אלא דבדרך נס היתה ההצלחה איך אשר לא תעלה לה מורא ופחד להתקרב אצלו עי"ד כי קרוב הוא לנ"ד. ועם שראיתי כתוב אצלי משם ס' אור נעלם סי' כ"ה אודות איש אחד שנשא אשה ואמרו עליו שאין לו גבו' אנשים והוכרח לגרשה ונשא אחרת ובלילה הראשון היה דואג פן לא יוכל לבעול ולקח סכין ושחט את עצמו ולא הספיק למות וחי ונתרפא וכששאלו ממנו מדוע עשה ככה והשיב מפני הבושה שחשב שלא יוכל לבעל ועתה מתחרט ורוצה לעשות תשובה והאשה מואסת בו ואינה רוצה להדבק עמו שהיא חוששת כמו שפגע בעצמו מתוך שגעון פן יפגע בה וכתב שאינה טענה ואין לכופו לגרש ולמד כן מתוך תשו' הרא"ש י"ש וכעת אין הספר בידי. ומ"מ אתה תראה דאינו דומה לנ"ד דהתם לא דבר מאומה מקודם משא"כ בנד"ז כי ל"ו רגל על לשונו לומר כן לאשתו ועשה מעשה להרג את עצמו ולא הצליח בודאי דטענתה היא חזקה וקרובה אל השכל ודינא הוי דכופין אותו לגרש

(ט"ז) עוד שפתיה נעות וקולה ל"ו ישמע שבעלה רועה זונות וכל מה שהכניסה מבית אביה אבד העושר ההוא מחמת סכומים רבים ועצומים שהיה נותן להן וכמו שהעידו לפנינו עדים ברורים שלזונה פ' נתן סך פ' ולזונה פ' סך פ' ויספה לטעון כי הוא מכה אותה ומחרפה ומגדפה ותרתי ריעותא אישתכחו ביה ומלבד הנזכרות לעיל. ואומר אין כל חדש ושתיים רעות הנ"ל המה באו בדברי הפוס'. וז"ל הרב"י בסו"ס קנ"ד מ"כ בשם ס' אגודה לאה טוענת על ר' שהוא רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם הביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה וכו' ובנדון זה יאבד הון דגרע מכל הנהו דפ' המדיר ודוקא שיש עדים שראוהו עם המנאפים וכו' ואחר שפסקתי הפסק שלחו לי תשו' הרמב"ם והאריך בזה וסו"ד היכא דאיכא עדות או שהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא ע"כ וכתב עוד מרן ב"י בשם תשו' ר' שמחה המכה את אשתו ועושה כן יש להחרימו ולנדותו וכו' ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה ואח"ך כתב הטילו שלום ביניהם ואם לא יעמד הבעל בקייום השלום אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י נכרים לתת גט וכו' וכ"כ בהגה בשם א"ז דאם רגיל להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב ר"ש שיעשוהו ע"י נכרים וכו' וסיים הרב"י וז"ל ומ"מ נ"ל דאין לסמך ע"ד ס' אגודה ור"ש וא"ז לכפות להוציא על דברים כיון שלא נזכרו בדברי שום א' מהפוס' המפורסמים ע"כ. ובטרם אקרב להביא מ"ש הפוס' על שתי סוגים הללו רועה זונות ומכה ומחרף את אשתו אבא להבין דברי הרב"י במ"ש שלא נזכרו בדברי הפוס' המפור' וכו' דכאשר ירדף הקורא ירגיש אדם דכבר נחלקו הפוס' על מ"ש בש"ס יוציא ויתן כתובה אי כופין או לא ודבריהם ערוכים בטור סו"ס קנ"ד הזכרנום למעלה וכמו שכן ראינו להרדב"ז בישנות סי' קנ"ז דאחר שהביא דברי ר"ש תמה עליו על הוראה זאת דדוקא בעל פוליפוס וחבריו דירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים וכו' ושכ"כ הרשב"א בתשו' שאין כפייה אלא לאותם שמנו חכמים וכ"כ הרא"ש ז"ל דליכא כפייה בשוטים וכו' ועל מה זה הרב"י לא בא בהשג יד וכשיל וביפות כי אם שלא נזכרו דברים הללו בדברי הפוס' המפור' מאחר

שכבר

(טו"ב) וכדי לבא אל הישוב ה"ן קדם אמרתי אחכמה מה דעתו של מרן במחלוקת ר"י ור"ח אי כופין לאותם שאינם שנויים במשנה דבסי' קנ"ד סכ"א כתב וז"ל כל אלו שאמרו להוציא כופין אותם בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בגמרא בפי' כופין אותן להוציא אין כופין בשוטים וכו' וכפי הכלל המסור בידינו בדעת מרן דסתם ואח"ך מחלוק' הלכה כסתם הוא דדעת מרן דכל שאמרו בש"ס להוציא כופין אותן בשוטים. וכן מצינו במורד מתשמיש דאמרו בש"ס יוציא ויתן כתובה פסק מרן בסי' ע"ז דאם היא רוצה כופין אותו מיד ויוציא ויתן כתובה וזה דלא כר"ח וכן הסכימו שני המלכים הרב מוהרי"ץ ישראל ז"ל ומוה"ר מוהריק"ו בס' כוכב מיעקב סי' ט' בדעת מרן והו"ד בס' מטה לחם סי' ח' די"ד ע"ד והרב שם הביא שכ"ד הרה"ג איש ירושלם בתשו' כי באה בס' בני בנימין ח"א סי' ל"ו עי"ד האמנם זוהי שק' שבסי' קנ"ד ס"ה פסק לתשו' הרא"ש