נושא האפוד תשיט

ממקומו הוא מוכרע דהוא הרכיב זה בדעת הרמב"ם ועינינו הרואות דעכ"ז עם קבלת החרם לא נאמין אותה לגמרי רק יתפשרו ביניהם וכמ"ש מרן. אף דיהיבנא כל דיליה לה' עדוב"י ונאמר דעל ידי טענתה נאמינה ונצרף עם זה חזקה אינה מעיזה פניה

(י) מלבד זה איכא תו ריעותא אחריתי כיון דאין הבעל לפנינו וטענה זו פחתת היא דכדי שתהא נאמנת צריך שתטעון אותה בפני בעלה ולפני ב"ד וכמ"ש להדייא הריב"ש בתשו' סי' קכ"ז והרשב"ץ בתשו' הובאו בב"י סי' קנ"ד ומוהרלב"ח סי' ל"ב וה' עדוב"י שם דפ"ו ע"ב הא לאו הכי לה מהנייא דאין כאן העזה ואיפשר דמשקרא. וע' למוהרי"ץ אשכנזי ז"ל בתשו' כי באה בס' צה"כ ח"ב אה"ע סי' י"ג דמ"ג ע"ב שכתב דלא אישתמיט שום פוסק לומר דהיכא דאיכא עד המסייע לה וכן שלא בפני בעלה דליכא הך חזקה דמעיזה דתהא נאמנת בשבועה זה לא אמרו אדם מעולם ע"כ

(י"א) ברם מקום יש בראש להאמין לאשה הזאת מטענתה אפי' שהיא טענה שלא בפני בעלה מתרי טעמי ועוד בה שלישיה חדא דכיון דנתברר אצלנו ונבאר אח"ך דלא ישקט האיש ביום ובלילה מלרדף אחרי נשים ולילך מז"ן אל ז"ן הנה רגלים לדבר שאינו נזקק לאשתו מאחר דהוא שש ושבע מתשמיש וזה הדעת נותן והשכל מחייב. ושוב מצאתי הדבר מפו' בתשו' דברי ריבות סי' ק"ב דעל תשו' הרשב"ץ כי הובאה ב"י דבטוענת שאין לו ג"א הצריך שתטעון כן בפני בעלה הכנה"ג שם בהגהב"י סי' קנ"ד ס"ק י"ח הביא משם ה' דברי ריבות דאם יש רגליים לדבר וידים מוכיחות שאומרת אמת כופין אותו להוציא (ע' שערי רחמים ח"א ד"ג ע"ב שכתב דתיבת אפי' הכתובה בכנה"ג הוא ט"ס וטעמו ונימוקו עמו) ואינה צריכה לטעון בפניה י"ש ובנ"ד איכא רגליים לדבר

ג"ך

(י"ב) וזאת שנית דאין כאן הבעל שיכחישנה דכבר קראנו אותו ולא בא ומצינו לה' קרית מ"ר ח"א סי' י"ג דעל ההיא דכתב מוהרש"ק ח"א סי' ך' והובא בכנה"ג סי' א' ס"ק ע"א על מי שאמר שאשתו נתנה לו רשות לישא אחרת והיא מכחישתו דאינו נאמן כתב דכל שאין האשה לפנינו דהשתא אין מי שיכחיש אותו נר' דנאמן וה"ן בנ"ד וה' מורש"ג ז"ל בתשו' הו"ד בס' צה"כ ח"א סי' ו' דפ"ו ע"ג נסתייע מתשו' הקמ"ר הלזו למאי דקאי מר ואע"ג דמוה"ר אג"ן ז"ל שם בדכ"ט ע"א חלק עליו וכתב דהקמ"ר לא אמרו בהחלט אלא בלשון נר' מ"מ מידי פלוגתא ל"ן מה גם למה שסיים דהקמ"ר לא סמך ע"ז אם לא בעבור שא"א להתברר גם בנד"ז א"א להתברר כי הוא לא רצה לבא

(י"ג) ועד השלשה לא בא דמידי הוא טעמא דבעינן שתטעון בפניו הוא לבעבור דאיפשר שהיא משקרת רק דחזקה דאינה מעיזה מאמתת דבריה ולכן הרגלים לדבר ג"ך מאמתת דבריה וכיון שבכתובות שלנו כתוב בדף הא' שהאמין החתן להכלה עליו ועב"כ להכלה סנ"ל ולב"ך ע"פ דבורה הקל כב' עד"כ א"כ הרי שוייא אנפשיה לדידיה אשה נאמנת בכל דבריה השייכים לכתובתה ולעיל מזה כתוב בכלל החייובים ומיעל לותיכי כארח כל ארעא דהיינו תשמיש וכל שהיא אומרת שאינו מקיים תנאו היא נאמנת כב' עד"כ וכמו שכן מצינו לה' משא"מ ז"ל בח"א סי' כ"נ וה"ד היד"א מ"ק סי' א' ס"ק ס"ו דבמקומות שלנו שכותבין נאמנות בכתובה אם טוען האיש שאשתו נתנה לו רשות לישא אחרת והיא מכחישתו שהיא נאמנת י"ש והרב אמרו מדנפשיה הלא זכר שר שהוא מחלוקת בין הרבנים הקודמים דמוהרש"ך בח"ד סי' ק"ו כתב דמורה א' ר"ל דבכתו' שלנו שכותבין נאמנות בכתובה כב' עד"כ שאינו נאמן לומר שאשתו פטרתו מן השבו' ומוהרש"ך חלק עליו דנאמנות שכותבין בכתובה אינו לענין השבו' כי אם לענין חייוב הנדונייא וכבר נרגשו בזה ה' חו"ש ח"א סי' ה' ומוהרש"ג ז"ל בס' צה"כ ח"א סי' ו' ורמז לה' ראש משביר ח"א סי' ל"ג דנגרר אחר ס' ה' משא"מ וכתב דכן פשט הכתובות שלנו שכתוב בהן והאמין החתן הנ"ז וכו' דמפשט הלשון הזה מוכח דעל כל התנאים הנ"ז האמין החתן להכלה ובכלל התנאים הוא דלא ישא א"א י"ש ומוה"ר מוהרא"ג ז"ל בס' צה"כ שם החזיק במעוז ס' ה' משא"מ וה' רא"מ וסתר דברי מ"ד מוהרא"ג בטו"ט ודעת והעלה דכפי נוסח הכתובות שלנו זאת התורה כי אין האיש נאמן לומר שאשתו נתנה לו רשות כל זמן שאשתו מכחישתו לכ"ע. וכבר כתבתי בזה בתשו' שהשבתי בסיון התרע"ג הלא היא כתובה בתשו' לאה"ע סי' י"ג אות כ"ג וכתבתי שם דהנאמנות מהני על הדברים הכתו' בכתו' דוקא וה"ן הוא אחד מהדברים הכתו' בכתו' דהיינו התשמיש והיא אומרת דזה לא קיים תנאו והיא נאמנת בפשיטות

(י"ד) ובלכתך בדרך הזה כי זוהי דרך ישרה הרוחנו דגם במה שטוענת שאינו זנה ומפרנסה היא נאמנת וא"ץ לעדים כיון שהוא אחד מהתנאים הכתובים בכתובה ואנא בס"ד אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסה יתיכי וכו' והיא טוענת שאינו מקיים היא נאמנת כ"ן ברור. באופן דהג' טעאים הנ"ז חסרן שאר כסות ועונה יצאו נצבים לכוף את הבעל הנז' לתת לה גט פיטורין באין מעצר

(ט"ו) ואשכחנא דרך אחרת לכוף את הבעל מצד אחר במה שהיא מתיראה לשבת אתו יחדיו כי פעם אחת איימה באקדח והיא המתינה עד שישן והוציאה הכדורים מהאקדח. וגם הוא הודה על שהראה לה האקדח רק שאמר שהיה דרך שחוק. ולכאורה היה