נושא האפוד תשטו

והבעל עונה לפני ב"ד המקומי שאמת כי עד עתה היה רע מעללים ושותה שכור ורועה זונות אך עתה הוא מתחרט וניחם על הרעה ולא ישתה עוד ומקשה ערפו שלא לגרשה ומבקש מאביה ממון רב כדי לפוטרה בגט ולכן ישאלוני משפטי צדק מה שוה"ד נותן ואין אני בן חורין להפטר ממנה וה' אלקים יעזר לי

(א) תשובה האשה מספרת על בעלה כי בכלל רוע מעלליו שתיים רעות עושה אשר כח בהן לכוף את הבעל שיגרשנה הנה הנם שאינו זנה ואינו מפרנסה ולא קרב אליה. הנה בכתובות דע"ז נחלקו רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס דרב סבר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון ופסקו הריף ור"ח כשמואל אך בה"ג והרא"ש והטור בסי' קנ"ד פסק כרב ומרן פסק כהריף וכתבו הר"ן וה"ה בשם הרטב"א דאפי' להפוס' כשמואל אם אין ב"ד יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח לזון כופין אותו להוציא. (אמר המגיה דש"ץ וכ"פ מרן סי' ע' ס"ד וסי' קנ"ד ס"ג) ובנד"ז יש לעיין אם הוא מאותן שאין לו ולכ"ע כופין אותו להוציא או הוא מאותן שיש לו דאין כופין להוציא לס' איזה פוסקים יען כי הוא אינו אומר שאן לו רק כיון שהוא והיא בבית אביה הוא אינו מביא טרף לביתו דחשבו שלא תשאר בלי כסות ומזון. אך כבר השמיענו הג' חת"ס בח"א סי' קל"א הו"ד בפ"ת סי' ע' סק"כ דאפי' יש לו משלה ותוכל לחיות מממונה מ"מ סוף סוף תכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי שירחם שוב עליה אבל כשכופין אותו לגרש תוכל להנשא לאחר ומפרנסה וכו' עי"ד כ"ש הכא דלית לה מגרמה כלום רק שיש לה לאביה בודאי הגמור דנכנס בהך דינא דאינו מפרנסה. ומצד הסברא יותר נראה להכניסו בסוג שאין לו שהוא מוציא מעותיו בזנות תירוש יין וכל העם אשר בשער יודעיו ומכיריו מכירין אותו שהוא מלא חובות וכל רכושו אינו אלא לשתות ולשכר לרקחות ולטבחות דבכל כה"ג בודאי דכל הפוס' (אמר המגיה דש"ץ לא נוכל לומר כל הפוס' דהא איכא ס' ר"י בשם ר"ת הביאו הב"י ומור"ם בהגה"ט סי' ע' ס"ג שאין כופין להוציא מאחר שאין לו). יודו דכיון דאין אנו יכולין לכופו לזון כופין אותו לגרש. וגם אם יד הדוחה נטויה לומר דאין זה נכנס בסוג שאן לו ואז נכנס בגדר אחר דהיינו מחלוקת הרי"ף ור"ח עם בה"ג ודע"י דפסקו הלכה כשמואל דלא כייפינן לגרש אלא לזון

(ב) יש עוד רעה חולה דלא קרב אליה והוא מורד מתשמיש דפסק מרן שם בסי' קנ"ד ס"ג ורס"י ע"ז דכופין אותו לגרש והוא מדעת הטור ואביו הרא"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ז הובאה בב"י שם וז"ל הב"ח בסי' ע"ז מיהו במורד מתשמיש אם היא רוצה יוציא מיד ויתן כתובה דאין סברא לומר שיוסיפו לה על כתובתה והיא תתעגן כל ימיה כ"כ התוס' והרא"ש ולא מצינו בשום מחבר שחולק בזה ויש ראיה ברורה מפ' נערה שנתפתתה דאר"ה א"א אלא אני בבגדי וכו' יוציא ויתן כתובה וכ"ש מונע מתשמיש וכמ"ש הרא"ש וכ"כ הריטב"א עכ"ז לא אכחד דדברי הרב"ח נפלאו ממני שכתב דלא מצא שום מחבר שחלק בזה דהלא מצינו לר"ח הביאוהו התוס' בכתובות ד"ע ע"א ד"ה יוציא וביבמות דס"ד ע"א ד"ה יוציא שכתב בפשיטות דמשום מזונות לחודיה או משום תשמיש לחודיה לא כייפינן. גם הרא"ש ב"פ הבא על יבמתו סי' י"א הביא ס' ר"ח ותמה עליו דלמה לא דעינוי דתשמיש הוא עיקר האישות. וחוסר מזונות ג"ך וכי תמות ברעב וכו' עי"ד מ"מ ס' ר"ח לא זזה ממקומה וכ"פ היד"א בסי' קנ"ד הגה"ט או"ל משם מוהרש"ך בח"א סי' קצ"ב דבשביל תשמיש לחוד אין כופין

איברא דדברי התוס' הללו מרפסן איגרי דבתחילה כתבו בשם ר"ח דגריס בההיא דאיני זן ואיני מפרנס כופין להוציא וליתן כתובה. והגם דר"ח פסק כשמואל דעד שיכופו לגרש יכופו לזון מ"מ כבר כתבו ה"ה והר"ן בשם הרשב"א דכל שאין יכולין לכוף על מזונות כגון שאין לו יכולין לכופו לגרש וא"כ למה הוצרך לתרץ לההיא דכופין לגדול משום דאיכא תרתי אפי' בחדא נמי לכפייה וכ"ש דק"ט לפי המסקנא דמשום חוסר מזונות לחוד ומשום חוסר תשמיש לחוד אין כופין דזהו הפך פסקו דפסק כשמואל דיש אופן דכופין. ומה שנלע"ד דר"ח בא לאשמועינן דבר חדש דבשלמא במחלו' רו"ש נראה ברור מהש"ס דכשאין לו לזון כופין מדקאמר עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון אבל בההיא דיבמות מתנייא סתם דחוזרין אצל גדול ומשמע בין יש לו בין אין לו ולכן תירצו דהיכא דמונע ממנו תשמיש ומזונות כופין לעולם אפי' ביש לו אבל בחסר חדא מנייהו לא דאם הוא מענה אותה מתשמיש אין כופין אותו לגרש דתוכל לסבל ולמחר יתחרט ואם מענה אותה ממזונות כיון שיש לו לא נוכל לכופו וכשמואל זה נראה לומר בדעת ר"ח. ונר' שכן פי' דברי התוס' ה' מטה לחם דבדמ"ו ע"א כתב וז"ל ואף אי פסקינן כשמואל וכמ"ש ההלכות. ור"ח היינו במורד בחדא וכו' אבל במורד בתרתי אף שמואל מודה דכופהו להוציא מכח טעמא דאין אדם דר עם נחש וכו' ולא אמרינן כפי הא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון ולהזדקק לאשתו הא לא אמרינן ע"כ ואיה אפא אמר שמואל עד שאתה כופהו וכו' אם לא ביש לו

(ג) ואם כנים אנחנו בזה הרוחנו דעת חדש דלדעת ר"ח כל שהוא מונע ממנה ענייני אישות דהיינו פרנסה ומזונות ותשמיש כופין אותו לגרש וכן מתבאר מתשו' הרשב"א ח"א סי' תרע"ג שכתב דמי שהורגל לשלחה תמיד